שני אירועים במרחק של ארבע שנים – הדמויות זהות, המטרה שווה ורק כמה כיסאות התחלפו.
כמה שבועות לפני כינוס הוועדה למינוי שופטים לבית המשפט העליון ב־2017, השרה איילת שקד ו אנשי צוותה גיל ברינגר ואלון דביר מטכסים עצה יחד עם עורך הדין שמחה רוטמן, אז היועץ המשפטי של התנועה למשילות ודמוקרטיה וכיום חבר כנסת מטעם הציונות הדתית וחבר הוועדה בעצמו.
גם השמות שעולים כמעט זהים: פרופ' דוד האן, השופט רם וינוגרד והשופטת תמר בזק־רפפורט נשמעו גם אז בדיוני הוועדה, גם היום. רק שני פרטים קטנים פוערים תהום בין שני האירועים: תפקיד יו"ר הוועדה ניטל משקד, והמפה הפוליטית שנטרפה מחקה את הגרם האחרון של האמון בינה ובין רוטמן, שותפה לדרך לשעבר.
ארבעה כיסאות התפנו או עתידים להתפנות בבית המשפט העליון בזמן הקרוב. השופט מני מזוז כבר פינה את כיסאו זה מכבר כשהודיע על פרישה עוד בטרם הגיע המועד החוקי המחייב, השופט חנן מלצר סיים את תפקידו כמשנה לנשיאה, השופט ג'ורג' קרא יגיע לגיל הפרישה בחודשים הקרובים וכך גם השופט ניל הנדל. ממבט שמרני מדובר בהזדמנות פז: קרא, מזוז ומלצר נחשבים לאקטיביסטים מובהקים שהביאו לידי ביטוי בפסיקותיהם אג'נדת שמאל ליברלי. הנדל נכלל בתחילה תחת הכותרת שמרן, אך פסיקותיו הלכו והתיישרו עם העמדה השלטת. החלפה של כל אחד מהם בשופט שמרן תשנה את המאזן בבית המשפט העליון, כל שכן החלפה של כולם. במצב שבו רוב גדול של חברי כנסת בעד שינויים בבית המשפט העליון זו הייתה אמורה להיות משימה די פשוטה. אבל אז באה ממשלת השינוי ואיתה מאזני הכוחות החדשים בפוליטיקה הישראלית.
מחכים לפגישה המשולשת
הוועדה למינוי שופטים מורכבת מתשעה חברים: שלושה שופטי בית המשפט העליון, שני חברי כנסת, שני נציגי לשכת עורכי הדין, שר בממשלה ושר המשפטים שמכהן גם כיו"ר הוועדה. על פי לוח הזמנים, ב־23 בנובמבר תתכנס הוועדה לבחור את ארבעת המועמדים שיכהנו בבית המשפט העליון. עד אז והחל מהשבוע פוגשים חברי הוועדה במסגרת שתי תת־ועדות את 24 המועמדים שהציג שר המשפטים לתפקיד. בד בבד מנהלים חברי הוועדה גם פגישות אישיות ולא רשמיות עם המועמדים, שבהן הם זוכים להתרשמות מעמיקה יותר מעשרים הדקות שמקציבה להם הוועדה.
בהצבעה שנערכה בכנסת בתחילת מושב הקיץ נבחרו לוועדה חבר הכנסת שמחה רוטמן מטעם הקואליציה וחברת הכנסת אפרת רייטן מטעם האופוזיציה. על פניו התגבש הרכב מבשר טובות למחנה השמרנים, בהתחשב בכללי הוועדה שאותם קבע גדעון סער עצמו ב־2008. על פי החוק של סער, רק מועמד שזוכה לאמונם של שבעה מתוך תשעה חברים בוועדה יזכה בתפקיד. המשמעות היא שלמחנה השופטים בוועדה יש וטו קבוע על זהות המועמדים, בהנחה שהם בדעה אחת כפי שהיה עד היום, אך בצד הפוליטי יכולת המיקוח תלויה מאוד ביכולת שיתוף הפעולה בין החברים. אם חברי הוועדה שקד, סער ורוטמן יצליחו לשלב ידיים ולפעול יחד, הם יוכלו להגיע לתוצאה טובה מול השופטים. אם תהומות אי האמון שוב יפרידו ביניהם – הימין השמרני יישאר בלא כלום.
נכון להיום, גוש ברור של שלושת הפוליטיקאים שחרתו על דגלם את תיקון מערכת המשפט טרם גובש. רוטמן, סער ושקד טרם ישבו לפגישה משולשת שבה יחליטו על המועמדים הרצויים ודרכי הפעולה. סער הבטיח שאחרי שלב הראיונות פגישה כזאת תיערך והדברים ייסגרו. פרט לכך לא השמיע שר המשפטים אמירה מפורשת או מרומזת על כוונתו לפעול למינוי מועמדים שמרנים. אצל שקד ורוטמן, לעומת זאת, המגמה ברורה. שניהם מכוונים לאותם מועמדים שמרנים ספציפיים, כשהם בונים על עבודה כגוש מול השופטים בוועדה. התקווה שלהם היא להצליח למנות שני שופטים שמרנים ולהותיר את השניים האחרים לשיקול דעתם של השופטים. חצי חצי שיבטא את זכות הווטו ההדדית. אלא שבדרך לפשרה הפשוטה הזאת ישנם שני מכשולים משמעותיים.
המכשול הראשון הוא מסורת השופט הערבי שהתקבעה בבית המשפט העליון. לא בחוק יסוד השפיטה ולא בשום מקור סמכות אחר מופיעה החובה למנות לכל הפחות שופט ערבי אחד לבית המשפט העליון, ובכל זאת מכירים כולם בחוק הלא כתוב. כולם, לרבות רוטמן. היות שג'ורג' קרא הוא אחד מהשופטים שמפנים את מקומם בסבב הזה, אחד מהמתמנים חייב להיות גם הוא מהמגזר. לצורך העניין הוכנס לתוך רשימת 24 המועמדים השופט חאלד כבוב, שמועמדותו הוגשה גם בסבב הקודם ב־2017. הבחירה הכמעט בטוחה שלו מערערת את הפשרה המתבקשת ומשאירה רק שלושה מינויים לשני המחנות.
המכשול השני קשור לזהות המועמד ששופטי העליון מעוניינים לקדם. אם בנוגע לשיתוף הפעולה של האגף השמרני במינוי שופטים שמרנים עדיין מוטל ספק, ההתנגדות של שקד, סער ורוטמן למועמד המועדף על שופטי העליון מוסכמת וברורה. מדובר בשופט לשעבר יגאל מרזל, כיום מנהל בתי המשפט, שהכינוי חביב השופטים יהלום אותו בהחלט. מרזל גדל על ברכיו של אהרן ברק כמתמחה, והמגמה האקטיביסטית שלמד מברק ניכרת היטב בפסקי הדין שפרסם בשבתו כשופט בית המשפט המחוזי בירושלים. השירות שלו כמנהל בתי המשפט הידק עוד יותר את הקשר שלו עם שופטי העליון בכלל והנשיאה בפרט, ולכולם ברור ששמו יעלה ראשון כמועמד מטעם שופטי העליון.
אך ככל שההתלהבות ממנו בקרב השופטים גדולה כך ההתנגדות בצד השמרני גדולה. אין מדובר רק באקטיביזם, זו צפרדע שהם ייאלצו לבלוע גם אצל כל מועמד אחר. אצל מרזל יש עוד שני גורמים שהופכים את המינוי לסדין אדום. ראשית, במסגרת תפקידו כמנהל בתי המשפט הוא עמד מאחורי פרשיות שנתפסות כבעייתיות במיוחד מבחינתם. מרזל הוביל מול הנהלות הרשתות החברתיות הגדולות את המהלך להסרת פרסומים ביקורתיים נגד שופטי עליון, וגם עמד מאחורי מאגרי המידע הבלתי־חוקיים על שופטים שחשפה בזמנו התנועה למשילות ודמוקרטיה. אך משמעותי הרבה יותר מבחינתם הוא גילו הצעיר של מרזל. אם ייבחר, צפוי מרזל ל־21 שנות כהונה עד שיפרוש. זהו פחות או יותר פרק הזמן שהיה למורו ורבו ברק בתפקיד, ואת התוצאות הרות האסון כולנו מכירים. בזמן כזה יכול מרזל לכתוב תקדימים, להשתמש בהם שוב ולהפוך אותם להלכות קבועות, כפי שעשה ברק. הכהונה הארוכה גם תושיב אותו באינספור תיקים משמעותיים לעתיד המדינה במסגרת שיטת הסניוריטי, ובסופו של דבר תבטיח לו גם כהונה לא קצרה כנשיא בית המשפט העליון. כל אלו לא באים בחשבון מבחינת הגוש השמרני.
עד כדי כך מגיעים הדברים, שרוטמן מפקפק ברעיון החלוקה אם בצד השני תמונה דמות כמו מרזל. "צריך לבחון את הרווח שלך ממינוי שופט שמרן לעומת הנזק ממינוי שופט אקטיביסט בצד השני", הוא מזהיר, ואינו שולל אפשרות שבמצב דברים כזה יעדיף מינוי של שלושה שופטים "פרווה" במסגרת פשרה במקום חלוקה של התקנים. "מתוך רשימה של 24 שופטים אני יכול להצביע על כשליש שהם סבירים ומעלה מבחינתי, ועוד שליש שאני מוכן לקבל כמועמדי פשרה. אם יהיה צורך נדע להגיע להסכמות עם לשכת עורכי הדין ולמנות שופטי פשרה", הוא אומר.
השמרנים: בזק־רפפורט ווינוגרד
מתוך רשימת 24 המועמדים לעליון, בולטים ארבעה שסיכוייהם להיבחר על ידי הגוש השמרני בוועדה הם הגבוהים ביותר. שמותיהם של פרופ' דוד האן, השופטת תמר בזק־רפפורט והשופט רם וינוגרד עלו כבר בסבב הקודם על ידי השרה שקד, אך בסופו של דבר הם לא נבחרו. האן כיהן בעבר כאפוטרופוס הכללי וככונס הנכסים הרשמי, והוא פועל שנים רבות במוסדות אקדמיים בארץ ובחו"ל. בזק־רפפורט ווינוגרד שופטים שניהם שנים לא מעטות בבית המשפט המחוזי בירושלים, וקו הפסיקות שלהם נחשב שמרני.
בזק־רפפורט, שמתבלטת בכיסוי הראש המלא שלראשה, היא בתו של השופט בדימוס יעקב בזק ואחיה משמשים כרבנים בישיבות הקו השונות. וינוגרד, גם הוא חובש כיפה ובוגר ישיבת הר עציון, פסק בעבר כי מניעת התבוללות אינה גזענות, דחה עתירות נגד הנגשת מערת המכפלה, הגן על היישוב ראש צורים מפני עתירות השמאל וביטל את הרחקתו של יהודה עציון מהר הבית. מאידך, הוא גם השופט שהורה על פינוי בית המכפלה בחברון. נוסף אליהם ד"ר חגי ויניצקי, שכיהן כשופט צבאי שנים רבות וידוע בשל מעורבותו בחוק הלאום וספרו 'דיני מקרקעין ביהודה ושומרון'.
עם כל הכבוד להעדפות ולרצונות, שקד מבינה לאור ניסיון העבר שאת פרופ' האן היא לא תצליח למנות גם הפעם. אחרי שנתקלה בהתנגדות מפתיעה בעוצמתה למינויו גם ב־2017 וגם ב־2018, בעודה יו"ר הוועדה עם כוח גדול בהרבה מזה שמצוי בידיה כעת, הסיכויים בפעם הזאת נראים נמוכים למדי. גם באשר לויניצקי הסיכויים קלושים. הקו הברור שהוא מציג בנוגע להסדרת ההתיישבות מנוגד חזיתית לתפיסת העולם של שופטי בית המשפט העליון ולפסיקותיהם, והוא נתפס מבחינתם כסדין אדום. קל וחומר כשמדובר במשפטן שהיה מעורב בניסוח חוק הלאום, חוק יסוד שבית המשפט העליון הביע לא מזמן את שאט הנפש שלו ממנו. המועמדים הריאליים יותר מבחינת הגוש הם בזק־רפפורט ווינוגרד שבאים מתוך המערכת, הנתונים המקצועיים שלהם מרשימים ובין הפסיקות שלהם מסתתרות גם כאלו שעשויות ליישב את דעתה של חיות. אך אלו רק הערכות. במצב שנוצר המשא ומתן יכול להוביל לכיוונים מפתיעים.
נשארו שני חברי לשכת עורכי הדין: חאלד נעאמנה ואילנה סקר. בחשבון הקר, אם בכל אחד מהגושים יהיו שלושה חברי ועדה, חברי הלשכה עשויים להיות חסרי משמעות בדיל שיירקם ביניהם, אך ניסיון העבר מלמד אחרת. כשלשקד עמדה התמיכה המוחלטת של לשכת עורכי הדין בראשות אפי נווה, היא הצליחה למנות שופטים כפי שאף שר שמרני לא הצליח לפניה. המנוף שמופעל דרך בחירת השופטים לערכאות נמוכות יותר משפיע בהחלט גם על הישיבה בעניין שופטי העליון. אצל שקד מסמנים מועמד שאיתו יכולים ללכת בגוש השמרני יחד עם לשכת עורכי הדין – עו"ד נתי שמחוני. דיל כזה יכול לחזק מאוד את הצד השמרני ולהתיר מעט את הפלונטר. אלא שבלשכת עורכי הדין מצביעים כרגע באופן די נוקשה על עו"ד יעקב שרביט כמועמד הרצוי, מי שמבחינת שקד מועדף הרבה פחות. גם במישור הזה, שיחות עדיין מתקיימות וייתכנו התפתחויות עד הרגע האחרון.
עד לתאריך היעד, בעוד כחודש, השיחות יימשכו, הראיונות יתקיימו והדילים יירקמו. כל הנציגים, ובעיקר הפוליטיקאים, מקיימים בימים אלה סבבי פגישות בלתי נגמרים עם המועמדים השונים, במטרה לעמוד על טיבם כמה שיותר. כולם, מלבד חבר הכנסת רוטמן. במהלך השבוע פורסם בכלי התקשורת כי נשיאת העליון הורתה לכל המכהנים בשפיטה שלא להיפגש עם פוליטיקאים באופן פרטני על מנת שלא לפגוע בהליך התקין ולשוות לו מימד של פוליטיזציה. באשר לשר המשפטים אמרה כי פגישה איתו תיתכן, אך בתיאום מוקדם איתה. רוטמן משוכנע שההוראה מכוונת נגדו.
"זו שערורייה", הוא אומר לנו, "מדוע פגישה עם שר המשפטים היא לא פוליטיזציה ואיתי היא כן? זו פגיעה ביכולת של המועמדים להיבחר וביכולת שלנו לגבש שיקול דעת. חיות יוצרת אפליה מובנית בין חברי הוועדה והמועמדים". הוא עצמו אינו מוכן להתכופף להוראת נשיאת בית המשפט העליון, וקורא לכל מועמד שמעוניין להיפגש עמו ליצור קשר. לשאלתנו האם מועמדים שמכהנים כשופטים כבר נפגשו איתו, השיב רוטמן: "דלתי פתוחה לכול". את החיוך שבקולו קשה להעביר בכתב, אך את המסקנות מהתיאור שלו נניח לכם להסיק.
לתגובות: [email protected]