רייכר קובל על כך ש "נציגי המדינה דורשים עונשי מאסר למנהלי ערוץ 7, בעוד שנגד תחנות פיראטיות ששיבשו טיסות וסיכנו חיים לא ננקטו פעולות מחמירות".
במאמר עצמו כותב גדעון רייכר כי "המדינה דורשת מבית המשפט להטיל עונשי מאסר על מנהלי ערוץ 7. דרישה מקוממת ומיותרת. ערוץ 7 פועל שנים רבות בגלוי ולאור היום. שועים וראשי מדינה התארחו בגאווה על סיפונה של האונייה ואף על היבשה, וכל שוטר ואיש פרקליטות ידע היכן ניתן לאתר את שדריה ומפעיליה, אולם אלה לא פצו פה ולא צפצפו במשך שנות דור.
כל ממשלות ישראל הקודמות לא ניסו להשתיק את שידורי הערוץ, ואולי בסתר לבם ידעו כי לא ייתכן לשים סכר לפיהם של אנשים, שדעותיהם אינן ערבות לרבים (ביניהם כותב שורות אלה), אבל ראוי שקולם יישמע. האם יהיה זה מוסרי להטיל עונשי מאסר על מפעילי התחנה, שהשלטון השלים עם קיומה ואף העניק לה תמיכה?
יו"ר הכנסת רובי ריבלין פנה בכתב לבית המשפט הדן בעונש הראוי למפעילי ושדרי הערוץ, והצהיר כי הוא, כשר התקשורת, ניסה בתקופת כהונתו להסדיר את פעילות הערוץ ולהפוך אותה לחוקית. כאשר אייבי נתן הפעיל את "קול השלום" באמצעות אונייה פיראטית שעגנה בשלווה במים הטריטוריאליים של ישראל, לא פצו הרשויות את פיהן ולא צפצפו, כי כאמור, היו סבורים כי הקול הזה, על אף שאיננו חוקי, ראוי כי יישמע. "קול השלום" סיים את שידוריו מרצון ולא בתוקף צו.
כאשר פורסמו, לפני כשבע שנים, המכרזים להפעלת ערוצי הרדיו המסחריים, גם אז לא הפעילו פקחי משרד התקשורת את סמכותם על מנת לשים מחסום למיקרופון של ערוץ שבע. עוד הגדילה לעשות המדינה, התובעת עתה עונשי מאסר למפעיליו, כאשר התירה למפרסמים להעשיר את קופת הערוץ, והיו גם משרדי ממשלה שבעת ההמתנה לשיחה עם המרכזייה בקע ברקע קולו של הערוץ, שקיבל הכשר כמעט ממלכתי.
גם נגד פיראטים של ממש ששידרו בעליות גג ובחשאי ושיבשו את ערוצי מגדל הפיקוח בנתב"ג וסיכנו חיים לא ננקטו פעולות מחמירות. וכאשר נחשפו המפעילים והוחרמו המשדרים, לא בילו האחראים אפילו יום אחד במאסר. התחנות הללו פורחות בחלקן עד היום בכל רחבי הארץ ומשדרות לעתים דבר תועבה ונאצה והחוק עומד מנגד.
יפה עשתה המדינה כאשר החליטה לשים קץ לעבירה המתמשכת הזו של הפרת החוק, אולם אסור לה לעטות על עצמה מחלצות של צביעות כאשר נציגיה מדברים על "חומרת העבירה", מגלגלים עיניים כלפי מרום, ודורשים עונשי מאסר. אם חמורה היא, מדוע שמרו עד כה על זכות השתיקה? ואם איננה חמורה, מדוע דורשת התביעה לשגר את שדריה לבית הסוהר? ואולי הגיעה השעה לאפשר, במגבלות מסוימות הנהוגות בארצות התרבות, לכל מי שחשקה לשונו לדבר ולשדר לעשות זאת כאוות נפשו תחת כל גבעה ועץ רענן, שהרי אנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון. (ש)
במאמר עצמו כותב גדעון רייכר כי "המדינה דורשת מבית המשפט להטיל עונשי מאסר על מנהלי ערוץ 7. דרישה מקוממת ומיותרת. ערוץ 7 פועל שנים רבות בגלוי ולאור היום. שועים וראשי מדינה התארחו בגאווה על סיפונה של האונייה ואף על היבשה, וכל שוטר ואיש פרקליטות ידע היכן ניתן לאתר את שדריה ומפעיליה, אולם אלה לא פצו פה ולא צפצפו במשך שנות דור.
כל ממשלות ישראל הקודמות לא ניסו להשתיק את שידורי הערוץ, ואולי בסתר לבם ידעו כי לא ייתכן לשים סכר לפיהם של אנשים, שדעותיהם אינן ערבות לרבים (ביניהם כותב שורות אלה), אבל ראוי שקולם יישמע. האם יהיה זה מוסרי להטיל עונשי מאסר על מפעילי התחנה, שהשלטון השלים עם קיומה ואף העניק לה תמיכה?
יו"ר הכנסת רובי ריבלין פנה בכתב לבית המשפט הדן בעונש הראוי למפעילי ושדרי הערוץ, והצהיר כי הוא, כשר התקשורת, ניסה בתקופת כהונתו להסדיר את פעילות הערוץ ולהפוך אותה לחוקית. כאשר אייבי נתן הפעיל את "קול השלום" באמצעות אונייה פיראטית שעגנה בשלווה במים הטריטוריאליים של ישראל, לא פצו הרשויות את פיהן ולא צפצפו, כי כאמור, היו סבורים כי הקול הזה, על אף שאיננו חוקי, ראוי כי יישמע. "קול השלום" סיים את שידוריו מרצון ולא בתוקף צו.
כאשר פורסמו, לפני כשבע שנים, המכרזים להפעלת ערוצי הרדיו המסחריים, גם אז לא הפעילו פקחי משרד התקשורת את סמכותם על מנת לשים מחסום למיקרופון של ערוץ שבע. עוד הגדילה לעשות המדינה, התובעת עתה עונשי מאסר למפעיליו, כאשר התירה למפרסמים להעשיר את קופת הערוץ, והיו גם משרדי ממשלה שבעת ההמתנה לשיחה עם המרכזייה בקע ברקע קולו של הערוץ, שקיבל הכשר כמעט ממלכתי.
גם נגד פיראטים של ממש ששידרו בעליות גג ובחשאי ושיבשו את ערוצי מגדל הפיקוח בנתב"ג וסיכנו חיים לא ננקטו פעולות מחמירות. וכאשר נחשפו המפעילים והוחרמו המשדרים, לא בילו האחראים אפילו יום אחד במאסר. התחנות הללו פורחות בחלקן עד היום בכל רחבי הארץ ומשדרות לעתים דבר תועבה ונאצה והחוק עומד מנגד.
יפה עשתה המדינה כאשר החליטה לשים קץ לעבירה המתמשכת הזו של הפרת החוק, אולם אסור לה לעטות על עצמה מחלצות של צביעות כאשר נציגיה מדברים על "חומרת העבירה", מגלגלים עיניים כלפי מרום, ודורשים עונשי מאסר. אם חמורה היא, מדוע שמרו עד כה על זכות השתיקה? ואם איננה חמורה, מדוע דורשת התביעה לשגר את שדריה לבית הסוהר? ואולי הגיעה השעה לאפשר, במגבלות מסוימות הנהוגות בארצות התרבות, לכל מי שחשקה לשונו לדבר ולשדר לעשות זאת כאוות נפשו תחת כל גבעה ועץ רענן, שהרי אנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון. (ש)