בית המשפט השלום בתל אביב חייב את מגיש התוכנית הפופלארית 'כלבוטק', רפי גינת ואת חברתו יחד ולחוד, סך של 20,000 ₪, בגין הפרת זכויות. כמו כן יאלצו גינת והחברה 'גינת הפקות' לשלם הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 7,500 ₪.
התובע, דני לבנשטיין, הוא כתב ושדר טלוויזיה ותיק, שעבד ככתב בתכנית כלבוטק בין השנים 1979 – 1994, כאשר שודרה בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית. במקביל ובנוסף שימש התובע ככתב ושדר ספורט – תפקיד בו הוא משמש עד היום בערוץ הראשון.
לבנשטיין תבע את גינת ואת 'רפי גינת הפקות בע"מ' ו'רשת חברת תקשורת והפקות בע"מ' בגין הפרת זכויות מוסריות בכתבת תחקיר, ששודרה בתכנית "כלבוטק". לטענתו גינת עשה שימוש חוזר בכתבה של לבנשטיין מהעבר, מבלי שציינו את שמו ואף הכניסו בה שינויים.
בתאריך 19.10.04 שידרו גינת והנתבעים תכנית חגיגית לציון מלאת 25 שנה לתכנית כלבוטק. במסגרת התכנית שובצו קטעים של כעשר כתבות בולטות, אשר שודרו בתכנית כלבוטק במהלך השנים והותירו את רישומן על הציבור.
כתבתו של לבנשטיין נבחרה לשמש אחת מאותן כתבות נבחרות. לבנשטיין אינו מלין על עצם שידור הכתבה, אלא טוען, כי משצפה בתכנית המסכמת נדהם לגלות כי הוכנסו בה סילופים, פגימות ושינויים, שיש בהם משום הפחתת ערך ביחס לכתבה המקורית והם עלולים לפגוע בכבודו או בשמו.
בין הסילופים והשינויים הנטענים היו השמטת הקריינות המקורית שנעשתה בקולו של התובע ו-"השתלת" קריינות מפיו של גינת תחתיה, שינוי הטקסט ששימש לקריינות לעומת זה ששימש לכתבה המקורית, השמטתו של פס הקול המוזיקלי שליווה את הכתבה והחלפתו באחר, וכן השמטת קטעים מתוך הצילומים שכללה הכתבה.
בנוסף טוען לבנשטיין, כי שמו לא הוזכר כלל ולא ניתן לו כל "קרדיט" על הכתבה. לדבריו,גינת בחר לציין בפתיח של הכתבה ביטויים כדוגמת "הלכנו", "ראינו", "צילמנו" וכד', על מנת לטעת בקרב הצופים את הרושם המוטעה, כאילו גינת הוא הוא העומד מאחורי הכתבה הסנסציונית ולא לבנשטיין.
גינת והנתבעים טענו בכתב הגנתם ובתצהיר, כי זכויות היוצרים בכתבה הינם של הנתבעים וכי אין לתובע כל זכות בה. לדברי גינת בסמוך להכנת התכנית המסכמת בשנת 2004, פנה למר יוסי משולם, מנהל התכניות בטלויזיה הישראלית – רשות השידור, וקיבל את הרשות לעשות שימוש בחומרים שהופיעו במהלך השנים בתכנית "כלבוטק", לרבות כחומר גלם לתכנית המסכמת.
הנתבעים טוענים, כי התובע לא היה יוצרה ולא מחברה של הכתבה. לדבריהם, על הכתבה המקורית עבד צוות נרחב, אשר כלל את התובע עצמו, צלם, עורך סרט, מערבל צליל והנתבע שימש כעורך התכנית. לפיכך, כך לדברי הנתבעים, אין על התובע על מה להלין, במיוחד לאור העובדה שהכתבה ששודרה בשנת 2004 הינה למעשה כתבה חדשה, המבוססת על חומר גלם שצולם לכתבה המקורית, וערכה אינו פחות מזה של הכתבה המקורית אלא אף עולה עליו. גינת העיד, כי הוחלט לכלול בתכנית המסכמת צילומים מתוך הכתבה המקורית שהכין התובע, כאשר בפועל נעשה שימוש בקטע קצר מאד, כשליש מאורכו של הקטע ששודר בתכנית המקורית, מבלי שהסיפור עצמו נפגע.
"אין ספק, איפוא, כי מתן "קרדיט" לתובע בכתבה המסכמת, היה מסייע בבניית או בשימור המוניטין של התובע, ככתב שהצליח להפיק כתבה בולטת, שגרמה בסופו של דבר לסגירת מפעל פרימן. מעבר לחשיבותה של הכתבה והשפעתה הציבורית, מציין ב"כ התובע כשיקול להגדלת הפיצויים, כי ההפרה נעשתה בכוונה ולא מתוך טעות או בהיסח הדעת. לדבריו, אחד השיקולים לעניין סכום הפיצויים, אותם יפסוק בית המשפט ללא הוכחת נזק ממון, הוא מצבו הנפשי של הפוגע: האם פעל בתום לב, ברשלנות, או שמא בזדון", כתבה השופטת.
עורך דינם של הנתבעים טען, כי מדובר בהפרה קלה, שנעשתה בתום לב מוחלט ולא הסבה לתובע כל נזק.
כאמור החליטה השופטת לחייב את גינת ואת הנתבעים האחרים בסך של 20,000 ש"ח.