פרשת עקב היא פרשה מיוחדת במסכת החינוך שלנו כיחידים וכאומה. אחרי המסות, האותות והמופתים הגדולים, הקולות והברקים מגיעה תורת העקביות. ההליכה העקשנית והסבלנית.
השיעור הזה שנלמד ממשה רבנו ולאחר מכן מר' עקיבא, איש העקביות של עקב בקרקע ומבט אל האופק גם יחד, מלמד אותנו איך להיות סבלים של המציאות, איך נושאים את כל הקושי היומיומי והחיכוך בין הרעיונות הגדולים לעקב שבקרקע.
כל מי שהלך במסע יודע שקיים מתח בין המטרה לצדדים הקטנים ןהעקשניים, על היבלות הכואבות. מי שיודע להסתכל אל המטרות הגדולות יודע להעריך את הצעדים הקטנים בדרך אל המטרה.
בעניין הזה של הסבלנות יש כוח גדול של יכולת התמדה בנשיאת המשא. חז"ל מלמדים אותנו ש'תדיר ואינו תדיר תדיר קודם', היומיום הוא הקודם כי הוא הבונה את היומיום. זה שיעור חשוב מאוד לרבים מאיתנו, בעיקר לאחר השבר הגדול בגוש קטיף וכשלון המלחמה האחרונה. רבים שואלים מה אפשר לעשות, והרגש מחפש מהלכים דרמטיים ודילוגים נחשוניים, אבל האמת הפשוטה היא להמשיך ולעשות את מה שעשינו תמיד בהתמדה ובסבלנות.
במלחמה קרבות רבים מוכרעים בגלל רוח הסבלנות והעמידה. עלינו לתמיד בסבלנות של עשייה, התיישבות וחינוך. לפעמים נראה שהרבה ערכים כבר לא ניתן להנחיל אבל זה לא נכון. לפעמים גוברת תחושת ייאוש מהפוליטיקה אבל גם זה לא נכון. לא צריך להתפעל מקסמים ופטנטים רגעיים. כל מה שלא ניטע בו שורש עמוק אין בו ממש.
אני אומר את הדברים אחרי שביקרתי בתערוכה של עקורי גני טל, תערוכה שהקימו ביד בנימין, שם הם מתגוררים כעת. יש רגעים של רצון לומר די, מהאדמה החרבה הזו כבר לא ייצא דבר ונתקפים בייאוש וחרטה על המפעל הציוני הזה שלנו, אבל בתערוכה ראיתי מסביב מסודרים צילומים מהישוב הבנוי והחרב, אבל באמצע העמידו עמוד תקווה ובו צילומים משמחות, חתונות, בר מצווה ובריתות שעברו על העקורים בשנתיים האחרונות. הרגשתי כאילו אני הולך ביער שרוף שהענפים בו מפוחמים ופתאום בקצה גדם מפויח מתחיל ללבלב ענף חדש. פתאום מתגלה התרוממות גדולה אולי אף יותר ממה שהיה בעבר. אנחנו מכירים את השורה 'קומי צאי מתוך ההפיכה' – לא רק צאי מההפיכה אלא קבלי כוח חדש מתוך ובגלל ההפיכה. נגלה תקומה גדולה ועמוקה יותר של תורה, אומה וארץ.
זהו המסר החינוכי של פרשת עקב. דווקא לנו, שמבינים את המהלך של 'קמעא קמעא'. רעיונות גדולים מאבדים לעיתים את יכולת מימושם בגלל איבוד סבלנות.
כששרנו בימי הגירוש 'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה' ידענו שדרך ארוכה לעיתים מפחידה ומייאשת. לעיתים נראה כאילו אין לה סוף, ולעיתים נראה שגם אם יש לה סוף הוא לא שווה את המאמץ. מהפרשה שלנו, של העקב בצד אגודל, אנחנו למדים את העיקרון של ההכרה בערך תקופת העיקבתא דמשיחא, שעליה לא ניתן לדלג אלא ללמוד ממנה.
חמושים בסבלנות אנחנו מגלים את הסוד של הפעולה הנדרשת כעת: לעשות, לחנך, לבנות ולהגן על הארץ הזו, מתוך אותה עשייה שעסקנו בה ועוד נעסוק בה בעזרת ה' תתעורר גם שמחת העשייה. קישור למחשבות גדולות ולמטרה עושה את הצעדים הקטנים משמחים כיוון שברור לנו שהם מחשלים ובונים אותנו.
השיעור הזה שנלמד ממשה רבנו ולאחר מכן מר' עקיבא, איש העקביות של עקב בקרקע ומבט אל האופק גם יחד, מלמד אותנו איך להיות סבלים של המציאות, איך נושאים את כל הקושי היומיומי והחיכוך בין הרעיונות הגדולים לעקב שבקרקע.
כל מי שהלך במסע יודע שקיים מתח בין המטרה לצדדים הקטנים ןהעקשניים, על היבלות הכואבות. מי שיודע להסתכל אל המטרות הגדולות יודע להעריך את הצעדים הקטנים בדרך אל המטרה.
בעניין הזה של הסבלנות יש כוח גדול של יכולת התמדה בנשיאת המשא. חז"ל מלמדים אותנו ש'תדיר ואינו תדיר תדיר קודם', היומיום הוא הקודם כי הוא הבונה את היומיום. זה שיעור חשוב מאוד לרבים מאיתנו, בעיקר לאחר השבר הגדול בגוש קטיף וכשלון המלחמה האחרונה. רבים שואלים מה אפשר לעשות, והרגש מחפש מהלכים דרמטיים ודילוגים נחשוניים, אבל האמת הפשוטה היא להמשיך ולעשות את מה שעשינו תמיד בהתמדה ובסבלנות.
במלחמה קרבות רבים מוכרעים בגלל רוח הסבלנות והעמידה. עלינו לתמיד בסבלנות של עשייה, התיישבות וחינוך. לפעמים נראה שהרבה ערכים כבר לא ניתן להנחיל אבל זה לא נכון. לפעמים גוברת תחושת ייאוש מהפוליטיקה אבל גם זה לא נכון. לא צריך להתפעל מקסמים ופטנטים רגעיים. כל מה שלא ניטע בו שורש עמוק אין בו ממש.
אני אומר את הדברים אחרי שביקרתי בתערוכה של עקורי גני טל, תערוכה שהקימו ביד בנימין, שם הם מתגוררים כעת. יש רגעים של רצון לומר די, מהאדמה החרבה הזו כבר לא ייצא דבר ונתקפים בייאוש וחרטה על המפעל הציוני הזה שלנו, אבל בתערוכה ראיתי מסביב מסודרים צילומים מהישוב הבנוי והחרב, אבל באמצע העמידו עמוד תקווה ובו צילומים משמחות, חתונות, בר מצווה ובריתות שעברו על העקורים בשנתיים האחרונות. הרגשתי כאילו אני הולך ביער שרוף שהענפים בו מפוחמים ופתאום בקצה גדם מפויח מתחיל ללבלב ענף חדש. פתאום מתגלה התרוממות גדולה אולי אף יותר ממה שהיה בעבר. אנחנו מכירים את השורה 'קומי צאי מתוך ההפיכה' – לא רק צאי מההפיכה אלא קבלי כוח חדש מתוך ובגלל ההפיכה. נגלה תקומה גדולה ועמוקה יותר של תורה, אומה וארץ.
זהו המסר החינוכי של פרשת עקב. דווקא לנו, שמבינים את המהלך של 'קמעא קמעא'. רעיונות גדולים מאבדים לעיתים את יכולת מימושם בגלל איבוד סבלנות.
כששרנו בימי הגירוש 'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה' ידענו שדרך ארוכה לעיתים מפחידה ומייאשת. לעיתים נראה כאילו אין לה סוף, ולעיתים נראה שגם אם יש לה סוף הוא לא שווה את המאמץ. מהפרשה שלנו, של העקב בצד אגודל, אנחנו למדים את העיקרון של ההכרה בערך תקופת העיקבתא דמשיחא, שעליה לא ניתן לדלג אלא ללמוד ממנה.
חמושים בסבלנות אנחנו מגלים את הסוד של הפעולה הנדרשת כעת: לעשות, לחנך, לבנות ולהגן על הארץ הזו, מתוך אותה עשייה שעסקנו בה ועוד נעסוק בה בעזרת ה' תתעורר גם שמחת העשייה. קישור למחשבות גדולות ולמטרה עושה את הצעדים הקטנים משמחים כיוון שברור לנו שהם מחשלים ובונים אותנו.