בטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל שנערך בבית הקברות נחלת יצחק, נאמה שרת החוץ ציפי לבני. "באתי בשם ממשלת ישראל להרכין ראש ולזכור את הנופלים, באתי בשם עם ישראל לומר את הדברים שכל אחד מאזרחי ישראל היה רוצה לומר לכם המשפחות השכולות, אתם שבאים הנה מידי שנה ומביאים איתכם לכאן את הכאב שאתם נושאים כל השנה ואנחנו שבאים כדי לקחת מכם את חלקו - ולא יכולים", אמרה לבני.
"הייתי רוצה לחשוב שביום הזה אנחנו מקלים במשהו עליכם. היום אני יודעת שכאבכם רק גדל ככל שזה אפשרי בכלל עם התקרב היום - ולא משנה כמה שנים חלפו. ומשכך, יום הזכרון הוא בעצם בשבילנו אזרחי המדינה כולם, אלה שהכירו את יקירכם ואלה שלא, אלה שנילחמו לצידם, חברים מהגן הורים של חברים וחברים של הורים - כל אלה שהכירו והמשיכו בחייהם יחד עם אלה שלא הכירו כלל. אנחנו אלה שרוצים ביחד להיות ולזכור".
"בתחושה הזאת שאופפת את עם ישראל וקורעת אותו ביחד עם הצפירה, עם שנאלץ להלחם ללא הפסקה בגבורה שאין כמותה ובוכה על כל הרוג ומתגעגע למי שלא חזר - בזה אני גאה. זר לא יבין את ההרגשה היום. בדרך לכאן, כשראיתי את רחובות האזור מלאי באנשים, מבוגרים וצעירים, אזרחים וחיילים, וברור לכולם לאן הם הולכים - לבית הקברות, וכל אחד יודע מה השני מרגיש. טועה מי שמשייך זאת למספר אזרחינו הקטן. זה נובע מגודל רוחו של העם, ממה שאנחנו כחברה".
"עם שחייליו הם ילדיו שמגינים על ילדים שנמצאים בחזית טרור בעל כרחם, וילדים שהופכים לאבות שנפרדים בחרדה מילדיהם שיוצאים לקרב, מוציאים מדים מהארון ומצטרפים. הנופלים כולם אחים היו, נלחמו שכם אל שכם במלחמות ישראל ונפגעי פעולות הטרור באוטובוסים, במסעדות, ילידי הארץ ועולים בני עדות שונות, מהמרכז מהפריפריה, יהודים דרוזים וצ'רקסים - אחים. כך קרא בגין לשני לוחמי מחתרות ועדות שונות שפוצצו עצמם ברימון בין שני לבבות בשירת התקווה טרם הוצאתם להורג - אחים".
"כך הרגישו הנופלים זה לזה כשנילחמו ביחד, גם אם נלחמו בחזיתות שונות ובמלחמות שונות, ואנחנו צריכים לא רק לומר את הדבר הנכון כל כך-שבמותם ציוו לנו את החיים במובנם הפיזי אלא את החיים כאחים. ישראל נלחמת עדיין על קיומה. הקיום הפיזי הכרחי אך אין בו די. הוא נדרש בשביל הקיום הערכי. הוא לא מחליף אותו. בשם הערכים האלה נפלו הנופלים. אלה הערכים שמבדילים אותנו מארגוני הטרור ובגינם הם מחפשי רעתנו".
"אין ערוך ואין שיעור לְחוב הַיְּקָר והכבוד שאנחנו כולנו – אזרחי ישראל – חבים לאלה אשר נתנו את חייהם למעננו. אך אולי נוכל לפרוע מעט מן המעט ממנו, ואלה חובותינו כחברה ואלה חובותינו כמקבלי החלטות: ראשית – אם נתמוך באהבה ובכל דרך שנוכל בכם - משפחותיהם השכולות. אַתֶּם שאֲפופים מִסָּביב בּרִגשֵׁי אחְווה ושוּתפות הגורל. גם אם את כאב חסרון היחיד הבן, האח, החבר, הבעל, האב לא ניתן לחלוק עם אחרים. אבל אולי ולו במעט אני מקווה שאתם מרגישים ביום הזה, יותר מכל זמן אַחֵר, אינכם לבד בְּתוּגַתכֶם".
"ואולי מה שאתם הייתם רוצים, יותר מלחלוק בכאב על המתים כאב שאינו ניתן לחלוקה, הייתם רוצים לשתף אותנו דווקא בחיים איתם, במה שהיו בחייהם, יותר מזיכרון מותם, ושניקח איתנו מעט מהם. שנית – אם נשמור מכל משמר על ביטחון המדינה שעל הגנתה חירפו נפשם ונעשה כל אשר לאל ידנו להסיר ממנה את מראת המלחמה והטרור, ולהביא לה שלום. מדינת ישראל נלחמת על קיומה לא רק הפיזי אלא על קיומה הערכי, על מהות ערכיה כבית לאומי לעם היהודי".
"כל אחד מבני המשפחות, אלה שאבדו את יקיריהן, צריכים לדעת כפי שיודעים הלוחמים היוצאים לקרב, כי המלחמה נכפית עלינו, להגן על ישראל. הרי שהשאיפה לשלום היא אינה חולשתה של ישראל אלא מקור כוחה, הבסיס המשותף שמאחד אותנו גם בעת מלחמה".
"גם בעת שבה הוא נראה חסר סיכוי, כמעט נשמט מיד, לא די בתפילה לעושה השלום במרום. אנו מצווים בו בשבילם ובשביל החיים, ובלבד שלא יהיה בגדר אמירה חמקמקה ובלתי מחייבת אלא יבטא את בטחונה של ישראל, יעגן את קיומה של ישראל ויביא סוף לסכסוך ולא יהיה רק נקודת ציון בסכסוך נמשך".