ביטאון צה"ל "במחנה" מביא בגליונו מהשבוע שעבר תיאורים של חיילים, שהשתתפו במבצע "עופרת יצוקה", המתלוננים על כך שהמבצע נפסק מוקדם מדי.
בכתבה שכותרתה "מה, כבר נגמר"?, כותב כתב הבטאון ירדן וינטר, "זה אולי יישמע מפתיע, אבל לוחמי השריון וגבעתי מגוללים את סיפוריהם מעזה-סיטי בנימה של אכזבה. לא בגלל שהם מרגישים שנכשלו במשימה - להפך. החיילים מרגישים שהם היו כפסע מהשגת המטרה. שעוד קצת, והם היו מגיעים עד לפעילי חמאס שברחו למרכז העיר. אלא שפתאום, יממה בלבד אחרי הכניסה, כשהם נמצאים מאות מטרים מהאוניברסיטה האסלאמית, קיבלו הכוחות הוראה מפורשת - לסגת - והם שפשפו את עיניהם"..
"לא היינו רחוקים מנקודת השבירה של חמאס, אותה נקודה שכל הזמן דיברנו עליה", אומר סגן אביטל, ומתקשה להסתיר את צערו. "היינו מוכנים להישאר עוד הרבה זמן כדי להגיע להישג משמעותי בכל הקשור לגלעד שליט ולירי רקטות לעבר ישראל".
לסג"ם לוי מגבעתי נותר רק להסכים: "זו הרגשת פספוס", הוא אומר, "כולם הבינו שמדובר במרכז העצבים של הארגון. היה הרבה מה למצוא שם".
הלוחמים מספרים כי בשעה שהגיעה פקודת הנסיגה, הם כבר הרגישו על הגל. "זה מקום חם ומלא אקשן", אומר סמל בן זהב, "רצינו להמשיך הלאה עם ההצלחות שהיו לנו. בלילות הביאו לנו מסטיק עם קפאין, כדי שנשאר ערניים, אבל רק בודדים לקחו ממנו. פשוט לא היינו צריכים את זה. יכולנו להישאר ערים עוד שבועיים רצוף אם היה צריך, רצינו לסמן עוד איקסים על הנשק".
לא רק החיילים הפשוטים קיבלו בצער את פקודת הנסיגה. גם הקצינים מודים שהיו להם שאיפות להמשיך הלאה, אל לב העיר. "התאכזבנו", מודה רס"ן שי, מפקדו של סמל בן זהב. "רצינו להתקדם עוד יותר. זה מפתה ללחוץ ולראות כמה עמוק אתה יכול להגיע. אתה רואה את עזה מופגזת ומוקפצת, ורק רוצה להיות בפנים. אם היינו נשארים שם עוד, היינו מגלים והורגים עוד מחבלים".
"זה מבאס להתחיל משהו ולא לסיים אותו", מסכים סגן אביטל. "חיילים נותנים את החיים שלהם ונרתמים למען מטרה, וחבל. אבל לפחות זאת הייתה חוויה משמעותית ברמה האסטרטגית. בכך שנכנסנו לקישקע של עזה שברנו לערבים את המוסכמות לפיהן הם היו רגילים לחשוב עד עכשיו. הם טעו לחשוב שלא ניכנס לעזה, והנה, הראינו להם שאנחנו מסוגלים, מגיעים ומעיזים". עד כאן הציטוט מהכתבה.
העיתון מביא גם מאמר פרי עטו של הכתב וההיסטוריון הוותיק יוסף ארגמן, המנתח את המבצע, ובו גם השורות הבאות: "לתמונת הניצחון יש גם חלק אחר, נוסף. לצד תחושת הגאווה, הטרידה את מוחו הקולקטיבי של עם ישראל השאלה איפה מסיימים את הפעולה הזאת. האם להסתפק בסטירה, מכה, אגרוף בבטן, נבוט על הראש - בסדר הזה - או שמא ללכת עד הסוף, עם די-9 לכיוון הים? השיקול שעמד במרכז ההתלבטות הזאת היה, כמובן, מחיר חיי חיילינו. שיקול אחר היה היקף האוכלוסייה האזרחית שתיפגע והמחיר שתגבה פעולה כזו מיחסי החוץ של מדינת ישראל".
"בעניין זה היו שציטטו בנחישות ממקורותינו: המרחם על אכזרים, סופו שמתאכזר אל רחמנים. והיו שאמרו, גם הם ברוח המקורות: בנפול אויבך אל תשמח. אלה ואלה טענו את טיעוניהם בכישרון, אך ההכרעה, ברמת ההחלטות של הממשלה, הייתה קשה ביותר. התחושה שנותרה היא שעל-אף שלכל תרחיש הכינו תוכנית מגירה - בשאלה הזאת לא הכריעו עד הסוף".