שופטת בית משפט השלום בת"א, הדסה נאור, זיכתה את עורך העיתון בשפה הרוסית 'וסטי 2' וסופר שפרסם מאמר בעיתון, מאשמת הסתה לגזענות, לאחר שקבעה כי לא הוכח שבמאמר אשר היווה את הבסיס לכתב האישום היתה אכן כוונה להסית.
בכתב האישום צוטט קטע מתרגומו של שיר ששולב במאמר, מפי עטו של הסופר, בו נאמר לטענתה של הפרקליטות:
"ופרותיו – חלום בלהות:
מספר ערביי ישראל
כבר עבר את רף המיליון
וצומח במהרה
תביט בהם – יחשכו עיניים!
אגיד בלי להעליב את היהודים:
הערבים חורשים בלילות
כדי להאדיר את מינם.
מה זה – ליקוי אור ירח,
נפיחת מלאך המוות, סימן הפורענות?
נקבת שפן, חתולה, ארבה
אינן יודעות תשוקה מעין זאת".
העורך והכותב מנגד, טענו כי תרגום השיר איננו מדוייק, וכי בנוסף הוצאת השיר מהקשרו הכולל של המאמר אינה משקפת את כוונתם בפרסומו.
השופטת הבהירה, כי מבחינתה אין די כבהוכחה כי הדברים שפורסמו יכולים מבחינת תוכנם להוות הסתה, אלא יש להוכיח את "קיומו של יסוד נפשי של כוונה מיוחדת, לפיה - מטרת הפרסום להסית לגזענות".
לדבריה, "מרכז הכובד של העבירה אינו בעצם פרסום של "דבר" בעל אופי גזעני, אלא במטרתו, כאשר פרסום "דבר" הנושא אופי גזעני והמכיל ביטויים גזעניים, אינו מהווה עבירה בפני עצמה, אלא אם נלווית למעשה כוונה מיוחדת להסית לגזענות".
השופטת קבעה, כי גם בתרגום המקביל אותו הגישו העורך והסופר, מהווה השיר "אמירה בזויה, המעוררת סלידה ומקוממת, שיש בה יסוד וניצוץ של גזענות", אך הבהירה, כי "עדיין יש לבחון אם הוכח שהפרסום נעשה, על ידי הנאשמים, לשם השגת המטרה האסורה של הסתה לגזענות".
לאחר שבחנה את תוכנו הכולל של המאמר קבעה השופטת כי אכן לא הוכחה הכוונה להסית, "לא ניתן להתעלם מהעובדה שמדובר במאמר המעלה ומתמודד עם נושא העולה מעת לעת לדיון בפורמים שונים, פוליטיים, חברתיים, ציבוריים ומעל מסך הטלוויזיה נשמעים ניתוחים, מפי אנשי מקצוע בתחומי הסטטיסטיקה ועל ידי יוצאי צבא והיסטוריונים, על קיומה של "בעיה דמוגרפית" בישראל, הנובעת מהיחס בין קצב הילודה במגזר הערבי-ישראלי לעומת המגזר היהודי, כשקשת הדעות לגביו רחב והוא מעורר ויכוחים סוערים, דילמות לא פשוטות ומחשבות מעוררות מחלוקת על הדרך לפתרונו".
לדבריה, "בחלק נוסף של השיר שלא בא לידי ביטוי בכתב האישום מציע הנאשם 1 גם פתרון לבעיה אותה הוא מעורר, אך לא הבעיה אף לא הפיתרון אינם פרי יצירתו של הנאשם, אלא אימוץ של דעות שנשמעו ומושמעים הן על ידי פוליטיקאים שונים במצע הבחירות שלהם והן על ידי פובליציסטים כאלה ואחרים, שיש המסכימים עם דעתם ויש השוללים אותה מכל וכל".
לסיכום קובעת השופטת, כי "מדובר, אפוא, במאמר ביקורת נוקב, אשר אין מחלוקת כי הוא חוסה תחת כנפיה של הזכות לחופש הביטוי, לנוכח ההקשר בו נכתב הקטע המדובר, כשכאמור, אף המאשימה לא ראתה במאמר כולו פרסום במטרה להסית לגזענות, מצאתי שעל אף כיעורם של הדברים, אין הם מגיעים לאותו רף המצדיק הגבלת חופש הביטוי".