שוב ושוב מותקפת ישראל באשר ליחסה לפליטים הפלשתינים מאז מלחמת העצמאות ועד ימינו אלה.
מחקר שפרטיו מתפרסמים בימים אלה מגלה כי לעומת לכל אותן מדינות התוקפות ומבקרות את ישראל על התנהלותה, הרי שהיחס הישראלי לפליטים הוא הטוב ביותר הקיים. זאת לאחר בחינת יחסן של המדינות האחרות לפליטי סכסוכים שונים בהם היו מעורבות.
מאחורי המחקר המדובר עומד המכון לאסטרטגיה ציונית ומי שביצע אותו הוא החוקר ליאור בן חיים שסיפר לערוץ 7 על הנתונים המפתיעים שהתגלו בו, נתונים שמשום מה מדינת ישראל לא מצאה לנכון עד כה לעשות בהם שימוש כדי להדוף את המתקפות עליה.
בראשית דבריו מספר בן חיים על המניע שגרם לו לצאת אל המחקר – טענות שפורסמו ברחבי העולם ובישראל ולפיהן ישראל אינה נוהגת בפליטים כנדרש על פי החוק הבינלאומי והנורמות הבינלאומיות.
"החלטנו לחקור ולבדוק את הדברים", הוא אומר ומציין כי אמנם משפטנים רבים קבעו שישראל נוהגת באופן ראוי לחלוטין בפליטים, אך אין בכוח טענותיהם של אותם משפטנים כדי להדוף מתקפה הסברתית עזה כדוגמת זו המופנית כלפי ישראל.
בראשית מחקרם בדקו בן חיים ועוזריו אם אותן מדינות המבקרות את ישראל עמדו ועומדות בעצמן בסטנדרטים שהן דורשות מישראל לעמוד בהם.
"בדקנו מדינה אחר מדינה מאז מלחמת העולם השנייה ועד לסכסוכים המרכזיים של ימינו, סכסוכים של מדינות מערביות מובילות. סקרנו 29 קונפליקטים במדינות שונות, בחנו את הרבדים הגיאופוליטיים, הכלכליים והתודעתיים השונים ומצאנו שישראל הייתה מעל ומעבר ולפנים משורת הדין הבינלאומי מבחינת הפיצויים שניתנו לפליטים".
המחקר בחן והעלה את חוק הנפקדים שנקבע בשנת 50' ואת חוק נפקדים נוכחים שנחקק בשנת 73' ולדבריו "במשך 25 שנה, עד שנת 75' היה ניתן לקבל פיצוי על אדמות שהוכחה בעלות עליהן. מדינת ישראל הפעילה מחלקות שלמות במשרד הביטחון ובמשרד המשפטים כדי לחפש ולמצוא את האנשים ולפצות אותם על האדמות ולתת בכך אישור לעובדה שאדמה זו מעתה היא בידי המדינה, כמקובל בחוק".
לדברי בן חיים, "אין מקבילה לזה בעולם, בשום מקום, לא גרמניה, לא ארה"ב, לא רוסיה ולא צרפת או מדינה אחרת. רוב המדינות שפתחו את אופציית הפיצויים מקונפליקטים שונים דיברו על שלושה חודשים עד חצי שנה או לכל היותר שלוש שנים, בהתראות קצרות ומבלי לרדוף ולחפש את האנשים כדי לפצות אותם".
"החוק הזה חל גם על יהודים שקנו אדמות בתקופה העותמאנית ולא ידעו איפה האדמות שהם קנו. המדינה חיפשה עבורם את האדמות ושילמה על פי קריטריונים של שיערוך מקובלים. כלומר אין כאן שום אפליה או אי עמידה בסטנדרטים בינלאומיים".
בן חיים מוסיף כי ההתנהלות ההסברתית של מדינת ישראל תואמת את מי שאינו משוכנע בצדקתו ואינו יודע איך ברצונו להציג את עצמו בעולם, וכאשר ישראל אינה מציגה את עצמה באופן בטוח ומאמין בעצמו לא ניתן לבקש זאת מאומות העולם.
"זו גם טענה שאנחנו שומעים גם מגורמים בינלאומיים שאומרים שאנחנו הישראלים, אומרים בעצמנו שאנחנו לא בסדר. נסחפנו אחרי אמירות של האויב מבלי לבדוק עובדות. במחקר שלנו לקחנו ברצינות את הדברים ובדקנו אותם כדי לדעת אם אנחנו לא בסדר".
לדבריו, אחרי כל אותה נבירה ובדיקה התברר ועלה כי ישראל לא נהגה בהתעמרות כלשהי כלפי הפליטים, בעיקר כאמור לנוכח ההשוואה מול העולם.
עוד מוסיף בן חיים ומזכיר כי בעולם קיימים שני קריטריונים של פליט. פליט בכל העולם ופליט פלשתיני, והמדדים שונים ומנציחים את הפליטות הפלשתינית ואף מעצימים אותה. יהודי שמגיע ממרוקו הוא פליט, אומר בן חיים, אבל הוא לא מוריש את הפליטות. לעומת זאת הפלשתינים, ע"פ האמנה של אונר"א, מורישים את הפליטות. כך נוצר מצב שבו כל פליטות בעולם הולכת ומצטמצמת בעוד הפליטות הפלשתינית רק הולכת וגדלה.
בן חיים מסכים לקביעה לפיה לו היו מכפיפים את אונר"א לכללי הפליטות הבינלאומיים הכלליים בעולם - היו נותרים לא יותר מכמה עשרות פליטים, אם בכלל, שהרי הם מתגוררים בתנאים שמזמן אינם תנאי פליטות.
"מבחינה פרוצדוראלית, אמנת הפליטים של האו"ם נכתבה בשנת 51' ונכנסה לתוקף ב-54' והיא חלה על הפליטים שמלחמת העולם גרמה לה. בשנת 67' הצטרף פרוטוקול הרחבה שמאפשר למי שרוצה להיות חלק מהאמנה הזו להצטרף אליה, על אף שמדובר באירועי פליטות אחרים. בשנת 68' ביקשה ישראל להצטרף לאמנה הזו כפי שבשנת 54' הצטרפנו לאמנה הזו, אבל אז זה היה מוצדק כי היו אצלנו פליטים מאירופה, ובשנת 68' העולם סירב לקבל אותנו לאמנה. רצינו שהדברים יהיו רשמיים אבל העולם רצה לשמר את שתי אמות המידה – אחת לשאר העולם ואחת לשפיטת היהודים".
בן חיים מזכיר את הנצחת הפליטות בארצות ערב שסירבו לתת אזרחות לפליטים הפלשתיניים - רק על מנת להמשיך ולהנציח את המאבק עם ישראל, ובכך מנעו את סיום סטטוס הפליטות מהפלשתינים.
לעומת היחס הישראלי, מציין בן חיים, שאר מדינות המערב המתקדם ביותר, לא העניקו ולו בדל פיצוי לפליטים שנגרמו בתום עימותים וסכסוכים.
"בעלות הברית שכוללות את בריטניה צרפת ארה"ב וכו' אחרי שניצחו במלחמת העולם השנייה לקחו 12-16 מיליון גרמנים, לאו דווקא בעלי נגיעה לעניין הנאצי, ובמהלך כמה שנים, עד שנת 51', מועד האמנה, הם גורשו באופן שיטתי לגרמניה. בעצם בוצע טיהור אתני ושני מיליון איש מתו במסע הגירוש הזה, משפחות, ילדים ומבוגרים. אמות המידה היו שאם אתה אדם גרמני היסטורי זכויותיך לא מעניינות כי אתה שייך לקולקטיב בעייתי".
ממשיך ומספר בן חיים כי האמריקאים התנצלו בשנות התשעים, אך רק על פגיעה באנשים פרטיים ולא על עצם המעשה. "את זה עשו בשנות התשעים, אחרי שכבר לא הייתה ברית המועצות ולא היה מתח גיאופוליטי וניתן היה לדבר על הפליטות הפרטית וזכויות אדם אחרי שהכיבושים בוצעו. השיח עובר מהספירה המדינית לשיח הציבורי".
"ב-89' ו-91' ארה"ב אמרה ליפנים בגלל יחסי המסחר (האיטלקים והגרמנים לא העזו לדרוש זאת) שהם יפוצו ואכן הם קיבלו סכומי כסף", מוסיף ומעיר בן חיים המבקש לבטא את האינטרסנטיות הכלכלית שהיא ורק היא זו שהובילה לפיצוי מסוג שכזה.
במסמך העמדה שהנפיק בחסות המכון לאסטרטגיה ציונית, מציג בן חיים גם כמה הערות הסברתיות בהן נכון שמדינת ישראל תנקוט אל מול תוקפיה ומבקריה. כעת נותר רק שמישהו במשרד ראש הממשלה או משרד החוץ יבדוק את הדברים ויפעל בהתאם לאינטרסים ההסברתיים של מדינת ישראל המותקפת.