החלטת ממשלה על העלאתם של עוד אלף מ-8000 הממתינים לעלייה לישראל באדיס ובגונדר אמורה הייתה להתקבל כבר לפני כשלושה חודשים ואולם הדיון בממשלה לא התקיים מאז.
הסוגיה מסעירה את מסדרונות הכנסת והדעות חלוקות לכאן ולכאן. האם מדובר ביהודים שממתינים לעלייה ואולי על מעגלים מתרחבים של קרובי קרובים וסוגיות נוספות.
ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם מיכל אברה-סמואל, מנכ"לית עמותת 'פידל' הפועלת לשילוב חברתי של יוצאי אתיופיה במערכות השונות בישראל, וזו קוראת לממשלה להכריע בסוגיה המורכבת ולא להותיר משפחות דואגות לגורל יקיריהם במחנות המעבר.
לטעמה מדובר ב"סוגיה שבקלות הממשלה יכולה לפתור אותה בהחלטה מאוד אמיצה . צריך לדבר על השאלה אם להעלות או לא להעלות יהודים". לדבריה "הניסיון להחליט את מי מביאים ואת מי לא מביאים פוגעת לא רק במי שממתין שם אלא גם במשפחות שנמצאות פה. יש כאן משפחות שחלק מהן עלו וחלק לא". עוד היא מציינת כי זה מכבר נקבע קריטריון להעלאת יהודי אתיופיה ונכון וראוי לפעול על פיו.
ומה באשר לשינויים שהתחוללו בקריטריון הזה שהלך ותפח ועל 8,000 העולים הראשונים התווספו שוב ושוב עוד אלפים שדרשו לעלות, ונדמה שאין לדבר סוף כי גם אם יעלו את הקבוצה הנוכחית הרי שלהם יש קרובים משלהם וגם הם יבקשו לעלות על אף שיהדותם אינה מוכחת? "צריך להבין שמלפני עשר שנים המדינה גוררת רגליים ולא ביצעה את החלטותיה. אם היא הייתה מחליטה ומביאה את היהודים עם הזיקה לישראל וסוגרת את האפשרות וכל יהודי שירצה לעלות יפנה לשגרירות ויוכיח את הזיקה יהודית שלו באופן אינדיבידואלי, אבל המדינה – שר הקליטה ושר הפנים ושאר הממשלה – גררה את הרגליים".
בדבריה מתארת אברה-סמואל את המצוקה בה נמצאים בני המשפחות שבארץ הדואגים לקרוביהם שנותרו באתיופיה. "לא לקבל החלטה זה לפגוע במי שנמצא כאן ובמשפחות שנמצאות שם".
עוד טוענת אברה-סמואל כי אמנם "כל החלטה שתתקבל לא תהיה מושלמת, אבל הסוגיה שצריך לשים עליה את האצבע היא למה הממשלה מתמהמהת דווקא בסוגיה הזו של עולי אתיופיה. הרי אנחנו יודעים שמוסדות המדינה מחפשים יהודים בזכוכית מגדלת במקומות אחרים בעולם ובמשך עשור הנושא של יהודי אתיופיה נענה בבעיות תקציב ובשאלת הזהות".
על כל קביעותיה אלה נשאלה אברה-סמואל אם אינה מתייחסת לקריאותיהם של בכירים בעדה, כולל מספר קייסים נכבדים ביותר, שלא להעלות את הממתינים במחנות באתיופיה וקביעתם שמדובר בנוצרים שלא רק שאין להם זיקה ליהדות אלא שבעבר גם רדפו והתעמרו בקהילות היהודיות וכעת מבקשים לנצל את האפשרות שניתנת להם לדרוש לעלות לישראל ולזכות ממה שישראל מציעה לעולים.
"זו סוגיה שאנחנו כבני הקהילה צריכים לבחון אותה, אבל מצד שני הפעילים צריכים לבחון את העניין לעומק", היא אומרת וכשאנחנו שואלים אם בדיקתם של הקייסים אינה מספיקה וקביעתם של בכירים בעדה שמדובר ברודפי היהדות והיהודים ולא ביהודים אינה קביעה שמקובלת עליה, עוברת אברה-סמואל להיבט המצוקה אותו היא מכירה מעבודתה החינוכית מול ילדים בני הקהילה: "כגוף שעוסק בחינוך ועובד בשטח ופוגש משפחות וילדים שקרועים, כל דאגתי כארגון היא איך לאחד משפחות שיבנו את החיים שלהם פה ושהדור שנמצא פה יפרוץ ויוביל במדינה יחד. ילד שהמשפחה שלו קרועה הוא נושא חשוב להתמודד אתו ומבחינתי מי שצריך לקבל החלטות הם לא פעילים כאלה ואחרים אלא שהממשלה תחליט".
ואולי, שאלנו, יש כאן התנגשות בין הסיפורים האישיים העצובים של הילדים שנקרעו ממשפחותיהם לבין הסיפור הכללי שאותו מספרים הקייסים על הונאה שמתבצעת כלפי מדינת ישראל ורשויותיה. "הנושא מורכב לכל הצדדים והרבה יותר קל להיתפס למקומות האלה", היא משיבה ומוסיפה: "אני לא מזלזלת במי שעברו קשיים ורדפו אותם, אבל אנחנו חיים במדינה שיכולה להחליט להביא יהודים מכל העולם. המדינה בנתה את הקריטריון ואת המיפוי, והמדינה לא תיפול על ה-8000 הללו. צריך לעשות זאת ולסגור את הסאגה הזו".
"המשפחה שלי עלתה במבצע משה ומבצע שלמה. למשפחה שלי אין קרובים שנמצאים שם. המשפחה שלנו עברה רדיפה על ידי נוצרים ועברו חוויות כמו שעברו היהודים באירופה", היא מספרת וכשהיא נשאלת אם דווקא מתוך הסיפור האישי שלה לא נכון היה שתבחן שוב את הקריאה הגורפת להעלאת כלל הממתינים באדיס ובגונדר, שמא אולי בתוכם נמצאים אותם אנשים שרדפו את משפחתה? "לא אני ואתה נפתור את הבעיה בשיח הזה", היא אומרת וקובעת כי "לצד המתנגדים יש הרבה קייסים ופעילים שהנושא חשוב להם ויודעים לעשות את הרשימות".