זאב, זאב; לייק, לייק

ובעניין אחר, חשוב הרבה פחות. הרי התחזית: סערות הרשת עומדות למצות את עצמן. כעונשו של אותו בדאי שזעק זאב זאב עד שאיש לא האמין לו, כך יהיה עונשן של סערות הרשתות החברתיות שזועקות לייק לייק.

נס גדול קרה לנו וקיבלנו מתנה: יכולת להשמיע בחופשיות את קולנו במרחב הציבורי הקרוי הרשת החברתית. ומצער לקבוע זאת, אבל דומה שהשתמשנו בה מעט בהפרזה.

במקום שפתיחת השיח לכלל הציבור תוביל לדיון מגוון ומעמיק יותר, קיבלנו רשת של צרחות מחרישות אוזניים. כל יום סערה חדשה, כל שבוע שוד ושבר. אם נמשיך כך נפסיק להאמין לעצמנו. בוקר אחד נקום, נגלול את הפיד, נקרא פוסט קורע שמתאר עוול נורא שהתרחש ממש עכשיו, והלב שלנו יקהה. בתחילה נפסיק לשתף, לאחר מכן נפסיק להגיב, ובהמשך, ישמרנו השם, אפילו לייק לא ניתן. חסל סדר ויראליות.

אם המחיר של פתיחת השיח הוא סלט אחד גדול של עובדות ושקרים, הגזמות ודמיונות, וחוש מידה אחד שנעלם, כולנו נרוץ לאמנון אברמוביץ' ולסימה קדמון ונתחנן על נפשנו: הנה אנחנו שותקים, נאמר להם, קחו לכם שוב את רשות הדיבור הבלעדית. עדיפה לנו דיקטטורה של שלושה שדוברים את אותה השפה על עדרים של ימין ושמאל שמתבוססים יחד בביוב ההדתה והשמדתה, השמאל עוכר ישראל והימין המשתלט.

בעתיד בני האדם ינטשו את הפייסבוק והטוויטר והם ייהפכו לערי רפאים. איש לא יתקרב אליהן. כשילדינו ישאלו אותה מה הייתה הרשת החברתית, ננבור בשבילם ברשת, נציג בפניהם פוסטים שהפכו לשיחת היום ונספר להם על תקופה יפה שבה כולנו השמענו קול, עד שכבר לא יכולנו יותר לשמוע את עצמנו. קול דממה דקה.

לגדול, לפחות לרוחב

ולסערת הרשת הבאה: ובכן, צימחתי כרס. מצטער על הפתיחה הלא נאותה, אבל זו המציאות. אני, שכל חיי הייתי המצומק שבחבורה, מתהלך כעת בעולם ותופס בו מקום של ממש. לצידה של הכרס שצמחה לה עומדת העובדה שאני עדיין המצומק שבחבורה. לא גבוה, די זעיר, אבל עם כרס. וזו, מבחינתי, נחמה פורתא.

הקוראים אולי תמהים מעיסוקי בסוגיה הלא חשובה והאישית הזאת, אבל הכרס שלי איננה הסיפור כאן. בשורות הללו אני משמש כפה לכלל המצומקים שבבני האדם. הם ורק הם יבינו היטב על מה אני מדבר. כל השאר מופתעים מאוד מהיחס שאני מגלה כלפי הרכש החדש. חברים פוגשים בי אחרי זמן ומעירים במבוכה על השינוי שחל בי, ובתגובה הם מוצאים מולם אדם מחויך כאילו זה עתה קיבל את מחמאת חייו. נשמה, מה אתה כל כך מאושר, הם אומרים לי, תתחיל להוריד. אבל כאמור, מי שלא היה שם לא יבין.

כל השאר מוזמנים למסע קצר בנבכי נפשם של המצומקים. אין בנו רגשי נחיתות, אל דאגה. מרביתנו, או לפחות חלקנו הגדול, בסדר גמור. למצומקים יש פה גדול. זו עובדה מדעית, לא דעה קדומה. אנחנו גם קלי רגליים ביחס לשאר העולם וממהרים לחטוף מהחיים כל חלקה טובה. ובכל זאת, נדמה שאנשים רחבי כתפיים מתהלכים בעולם כבתוך שלהם. אולי זו אשליה שאין בה יותר מאשר הילוך איטי שנובע מאי יכולת לרוץ. אבל אשליות שמתרחשות דרך קבע הן ממשות לכל דבר. אנחנו, לעומתם, אולי מוצלחים מאוד, אולי מוצלחים מהם, אבל לא בעלבתים. אנחנו האורחים שגונבים את ההצגה, הם המארחים. אולי מארחים מתוסכלים שלא מבינים איך ייתכן שלא הם כוכבי החגיגה שמתקיימת בביתם, אבל עדיין, מארחים. אנחנו משיגים יותר, אבל רצים ללא הפסקה. הם משיגים מעט, אבל בהליכת שבת בצהריים אחרי חמין.

פתאום, אחרי שלושים שנות צימוק, הפכתי להיות אחד מהם. אני מתבונן במראה ולא משתקפת לי בה כרס אלא זכות קיום. לא עוד הליכה מהירה וידיים מתנופפות לכל צד, אלא פסיעות מדודות וידיים מונחות היכן שידי בעלבתים מונחות, היטב היטב על הכרס. הנה אני, סוף סוף התבגרתי, עכשיו אני מהגדולים. כמו האבאים, כמו הסבאים, כמו כולם. הו כרס נהדרת, שרק תהיי לי בריאה.

לתגובות: mmgruzman@gmail.com