"גרש את בן האמה הזאת"
"גרש את בן האמה הזאת"

שרה מתגלה כמחנכת גדולה שמצילה את בנה מהשפעתו של ישמעאל. באירוע הזה צריך לשים לב שכתוב על אברהם:"וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו".

לפי רש"י ישנם שני פירושים לשאלה מה היה רע בעיניו: שיצא תרבות רעה, או ששרה אומרת לשלחו. אנו פוגשים לכאורה חילוקי דעות בין אברהם ושרה. התוספתא מבארת מה היה העניין בחילוקי דעות אלה:

גרש האמה הזאת ואת בנה מלמד שהיתה [אמנו שרה] רואה את ישמעאל [בונה] במסין וצד חגבין [ומעלה ומקטיר] לעבודת כוכבים אמרה שמא ילמוד יצחק בני כך וילך ויעבוד כך ונמצא שם שמים מתחלל בדבר אמר לה לאחר שזכין לו לאדם חבין לו [אחר] שעשינוה מלכה אחר שעשינוה גבירה והכנסנוה לגדולה זו נטרדנוה מתוך בתינו מה הבריות אומרות עלינו לא נמצא שם שמים מתחלל בדבר אמרה לו הואיל ואתה אומר חילול השם בדבר [זה] יכריע המקום בין דברי לדבריך הכריע המקום בין דבריה לדבריו שנא' (שם) כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה שאין ת"ל כל ומה ת"ל כל מלמד שהכריע לשניה והכריע לראשונה מה שניה על אודות הגר [אף הראשונה על אודות הגר].(סוטה ה, ז)

אברהם ושרה שניהם עמדו על אותו בסיס של דאגה מחילול ה', אלא שאברהם דאג מחילול ה' שיהיה אם יגרשו את הגר- מה יגידו הבריות, ושרה דואגת מה יהיה אם יצחק ילמד מישמעאל. שרה אומרת: לשנינו מה שמפריע זה חילול ה', בא נלך ונשאל את רבש"ע. הכריע ה' כדברי שרה ואמר "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". לא נאמר 'אשר תאמר לך' אלא "כל אשר תאמר לך" - אמירה קבועה. 'כל' בא לרבות.

ויאמר אלהים אל אברהם אל ירע בעיניך וגו', מכאן אתה למד שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות (שמות רבא פרשה א').

אברהם הוא מקור החכמה ודעת אלוקים – "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו". מאיפה נובעת ההחלטה לגרש את ישמעאל? מה שמפורסם הוא שיצחק עלול להיות מושפע מישמעאל. חז"ל חושפים סיבה נוספת מסוג אחר. תוספתא למסכת סוטה: שלוש אפשרויות בבית מדרשו של ר' עקיבא מה עשה ישמעאל: ע"ז, גילוי עריות, שפיכות דמים. רשב"י: חס ושלום שבביתו של אותו צדיק עשו כך. 'מצחק' פירושו לעניין  ירושה. למד זאת מתגובתה של שרה: 'כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק'.

מהי אותה ירושה המעניינת את שרה?  לא כסף, ירושה ונחלות. הטענה של ישמעאל היא לא ממונית אלא מי הוא היורש, מי הוא הממשיך של עמ"י.

ריה"ל בספר הכוזרי כותב שלכל אחד מהגדולים היה בן 'גרעין' ואחד 'קליפה'. כלומר אחד ממשיך את עניינו, ואחד לא נושא את התכונה. ע"פ הכוזרי הויכוח בין ישמעאל ליצחק על הארץ לא היה ויכוח ממוני אלא לגבי מי הוא הממשיך. ישמעאל מערער עירעור על איפה נמצא ההמשך, ממי יצא העם הנבחר. מזה מובן למה דווקא שרה יוצאת למלחמה על העניין הזה, ועומדת בכל תוקף.

"כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה"

שרה אומרת לאברהם שיש צורך לגרש את ישמעאל. ובחז"ל מתואר דיון שהיה ביניהם. בסוף הדיון ה' מכריע ואומר: "כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה".

חז"ל מקשיבים היטב לצורה ולסגנון בו אומר ה' לאברהם לשמוע בקולה של שרה. זהו דיון נקודתי האם לגרש או לא לגרש, אם כן למה נוקט ה', בלשון 'כל'? המילה 'כל' מלמדת על קול מיוחד שהיה לשרה, מלמד רטרואקטיבית שמה שעד עתה עינתה שרה את הגר היה נכון. חז"ל שומעים במשפט זה את המילה 'כל', ומכאן לומדים שאברהם טפל לשרה בנביאות. לפי הנצי"ב אברהם טפל לשרה בנביאות לא בנבואה, והוא מציין את ההבדלים בין שני הדברים.

"אין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גיבור במידותיו...ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד". (יסודי התורה פרק ז הלכה א')

נביא הוא אדם משוכלל מאוד מבחינת האישיות שלו:  חכם – נבואה דורשת הכנה שכלית, ידיעת הידיעות אלוקיות, גיבור – מגביר את הצד של הדעת על פני הצד של הנטיות הנמוכות של האדם, לא חי ע"פ אינטואיציות ספונטניות נמוכות. אם חז"ל מגדירים את שרה כנביאה משמע שיש לה מעלות שכליות מידותיות. כשאנו מדברים על שרה, יש לדעת שמלבד מה שהיא אמא, היא נביאה. ויש אצלה את הסגולות הנ"ל.

ברור שגם אברהם וגם שרה, כל אחד מהם היה גם חכם בחכמת התורה וגם נביא. אצל שרה בולט יותר כח הנבואה ואצל אברהם בולט יותר התורה בדומה לעניין הלאומיות והאוניברסליות, כששתי התכונות קיימות אצל שניהם, אבל אצל כל אחד דומיננטית תכונה אחרת. התכונות הללו באו לידי ביטוי בדיון האם לגרש את ישמעאל או לא. עד כאן ראינו את הייחודיות שיש לכל אחד  ותכונותיו. יש מקום לראות גם את ההפריה ההדדית שישנה בין התכונות שלהם.

שרה יכולה להיות נביאה מכח חכמתו של אברהם. אין לה יכולת להיות נביאה ללא חכמת התורה. הנבואה ששרה מקבלת היא יותר מנבואתו של אברהם. הקבלה של שרה היא קבלה שיש איתה פיתוח.  באופן זה יש ביניהם הפריה הדדית. אברהם זוכה לנבואה משוכללת ע"י שרה למרות שהיא מזכה אותו בנבואה.

על פי המהר"ל 'יסכה' הוא השם בו באה לידי ביטוי רוח הנבואה של שרה. היכן בחומש שרה נקראת בשם זה בסוף פרשת נח בסיפור תולדותיהם. שרה נקראת יסכה דווקא שם משום  שאת כח הנבואה עצמו שרה לא מקבלת מאברהם אלא כח זה נמצא בה מלידתה, מכוחות שהוטבעו בה ע"י אבותיה. אבותיה לא היו במעלה כל כך עליונה, אבל היו בהם כנראה כוחות דמיון ורגש מאוד חזקים שהנביא נעזר בהם.

שרה מקבלת את החכמה מכח הלימוד והעיון של אברהם, כוחות הדמיון והרגש אצלה יותר משוכללים, ולכן מכוחות אלה, היא מסוגלת לקבל נבואה ברמה יותר גבוהה מאברהם, וכל זאת מכח תורתו. התיאור הנ"ל ממחיש לנו את ההפריה ההדדית. להיות מקבל זה לא בהכרח להיות פסיבי, המקבל יכול לעבד את מה שקיבל למשהו שלא היה קודם.

התיאור הבא יכול להמחיש: ר' בנאה הוה קא מציין מערתא, כי מטא למערתא דאברהם, אשכחיה לאליעזר עבד אברהם דקאי קמי בבא. א"ל: מאי קא עביד אברהם? א"ל: גאני בכנפה דשרה וקא מעיינא ליה ברישיה. (בבא בתרא נ"ח, א) [רבי בנאה היה מסמן קברים, הגיע למערת המכפלה והוא פוגש את אליעזר עבד אברהם. שואל אותו מה עושים אברהם ושרה? אומר לו אברהם שוכב בחיקה של שרה ושרה מעיינת בראשו]

כנראה שסימון הקברים אינו רק עניין של מציאת מקום כדי לדעת עד היכן דיני טהרה וטומאה וכן הלאה, אלא סימון הקברים היה גם התקשרות והגדרה של אישיות, זהו איזשהוא מפגש עם האישיות הקבורה. ר' בנאה שואל את אליעזר מה עושים עכשיו אברהם ושרה. מה פשר התיאור שעונה לו אליעזר? שרה מקבלת מאברהם את הצד של הראש – מעיינת בראשו. אברהם מקבל משרה את הלב, הזרועות את כח המעשה – שוכב בחיקה. יש כאן איזשהוא תהליך של עיבוד. שרה מקבלת מאברהם את השכל, את החכמה, ומעבדת את התכנים השכליים להרגשות, מעשים, חוויות וחיים. האיש לומד תורה. האישה דרך האיש מקבלת את הרעיונות המופשטים המוחלטים של התורה. הקבלה היא לא רק קליטה, אלא במובן של בינה יתרה, זוהי מסוגלת לקחת תכנים מופשטים, ולתרגמם לחיי מעשה. בצורה כזאת יש התעצמות וקבלה הדדית.

לאור זאת מובן מזה מובן למה דווקא שרה יוצאת למלחמה על עניין הירושה, ועומדת בכל תוקף. לא רק כי היא זו שילדה את יצחק. מול אברהם האוניברסאלי, חזקה אצלה המגמה של הקמת אומה, ולכן היא זאת  שעומדת נחרצת מול כל איום ובלבול.

(מבוסס על שיעורי הרבנית עדית איצקוביץ')