צבא קודשנו

כשהבעל המגויס יושב במסעדה באמצע המלחמה, חילוץ צה"לי מלב שלולית ענק ומילואים קרביים בפיקוד העורף. מתוך העיתון "בשבע".

ד"ר חנה קטן , כ"ד בחשון תשע"ב

ד"ר חנה קטן
ד"ר חנה קטן
צילום: עצמי

לפני כמה שבועות זכינו לארח בליל שבת קבוצת חיילים ששירתה בסמוך למקום מגורנו.

נודע לנו שהחיילים שמתאמנים באיזור יישארו בשבת סמוך לישוב, ואני ממש עטתי עליהם כמוצאת שלל רב... איזו זכות זו לארח את החבר'ה האלו עם הפנים הטובות! זה ממש מחזיר אותי לימים הטובים בנצרים/ אז היה תור ארוך ברשימת האירוח של חיילי גדוד שמשון ששירתו במקום והגנו עליו. נוסף על עצם האירוח, יש בכך סוג של 'פנים אל פנים' שיש רק ביש"ע.

אני נזכרת בשבת אחרת, חצי שנה לפני הגירוש, ביום שישי גשום מאוד, שבו היססתי אם לנסוע הפעם לנצרים מחשש שנצטרך לסחוב את התיקים ואת הציוד בגשם, בדרך הארוכה שבין מקום עצירת משאית הספארי לבין ביתנו - בקצה שכונת ה'ג'יראפות' המרוחקת. בעלי האופטימי-כתמיד הבטיח לי שיהיה בסדר, לא נסחוב בגשם. סמכתי עליו ויצאנו לדרך משעלבים, בגשם זלעפות בלתי פוסק שהמשיך לרדת בהתמדה.

כשהגענו כבר כקילומטר ממִנחת קרני, בו מחכה הספארי לנוסעים לנצרים - נכנסנו לשלולית ענקית שנוצרה על הדרך, שממבט ראשון נראה היה שהיא עבירה לרכב – אך התברר שהיא למעשה בריכה עמוקה שנוצרה פתאום מזרימת עודף המים שלא נספגו בשדות שמסביב עקב הגשמים העזים, ולאט לאט הרגשנו שאנחנו טובעים ושוקעים! הרכב דמם, המים התחילו למלא את הרכב, ואנחנו בבהלה נעמדנו על המושבים כשהמים מגיעים כבר לגובה ההגה! מזל שהיה לנו פלאפון (אז זה עדיין לא היה מובן מאליו) ושהיתה שם קליטה.

התקשרנו למוקד של נצרים והודענו להם שאנחנו בצרה והסברנו את מיקומנו, ולאחר זמן שנדמה כנצח הגיעו חיילים לחלץ אותנו. הם נקשרו בחבלים זה לזה כדי שאיש מהם לא ייסחף בזרם, נכנסו למים שהגיעו להם עד החזה, וסחבו אותנו בידיים ועל הגב מחוץ ל'בריכה' הזו. היה רגע אחד שבמיוחד ריגש אותי: אחד החיילים הצעירים שסחב את בני הקטן בתוך הסערה הוריד בטבעיות גמורה את הדובון שלו מעליו, ובמבט אבהי כיסה בו את הילד. 'ועמֵך כולם צדיקים'... כשהגענו לדירה שלנו בנצרים רטובים, בלי הציוד, חלקנו ללא נעליים, בעלי אמר לי בחגיגיות: "הבטחתי שלא נסחוב את התיקים בגשם, וקיימתי!".

שיעור בלימוד זכות

אך יש לי גם זכרונות פחות נעימים מצבא קודשנו... בפרוץ מלחמת שלום הגליל בעלי, מפקד טנק במילואים, נקרא בשבת אחר הצהריים, באמצע שיעור שהעביר בקיבוץ שעלבים, לעלות על אוטובוס לכיוון לבנון. ואני, שהייתי עם תינוק קטן ובהריון, לא ידעתי את נפשי. הוא שהה שבועות רבים בצפון ולא ידעתי עליו מאומה (פלאפונים לא היו אז, כידוע, וגם לא טלפונים בדירות הקיבוץ), הייתי בטוחה שהוא בתוך סערת המלחמה ודאגתי מאוד.

לאחר מספר שבועות מצאתי בתא הדואר שלי פתק כתוב ע"י מזכיר הקיבוץ, שהתקבלה עבורי הודעה טלפונית בזו הלשון: "לחנה קטן. ד"ש מבעלך. פגשתי אותו במסעדה והכל בסדר". האמת היא שרתחתי בתוכי - אני לבדי עם תינוק קטן ועוד אחד בדרך, ללא כל סימן חיים מבעלי ימים רבים - ומתברר לי פתאום שהוא יושב במסעדה! כשהגיע בעלי סוף סוף לחופשה, מיד לאחר קבלת הפנים והשמחה הגדולה שאלתי אותו בקריצה: 'בעלי היקר, איך היה בַמִסְעדה'? אך בעלי לא הבין כלל מה אני רוצה ממנו! רק לאחר שהראיתי לו את הפתק הנ"ל התגלה הסוד: את חטיבת הטנקים של בעלי לא הציבו בלבנון כי אם בגבול סוריה בגולן, והוא רצה להודיע לי על כך.

לכן הוא עצר רכב שעבר באיזור, קרוב למַסְעָדֶה, נתן לו את מספר הטלפון של הקיבוץ, וביקש שישאיר לי הודעה שהוא פגש את בעלי בגולן ושהכל בסדר. הנ"ל מילא את שליחותו ומסר את ההודעה, ומזכיר הקיבוץ שלא ניקד את המילה 'מסעדה' כמעט גרם לי להתקף לב... אבל קיבלתי שיעור קטן בלימוד זכות.

זכיתי לעבור תקופות מילואים רבות כאברכית צעירה - לעיתים שבועות שלמים בהם נשארתי עם תינוקות ותורנויות לילה ושבת. באחת השבתות בהן בעלי נשאר שבת שובצתי אף אני בבית חולים לתורנות, עם שלושה ילדים קטנים ועוד שתיים בבטן; ביקשתי מבעלי באופן חריג שידבר עם המפקד שלו ויסביר לו את הבעיה, אך זה, שהיה גם הוא רופא גינקולוג במקצועו, לא 'התרשם' במיוחד מהתורנויות שלי... בהמשך הדרך, בעלי עבר קורס רבנים צבאיים על מנת לנצל את שירותו העתידי, לאחר שיהיו לו שישה ילדים, בתפקיד משמעותי ולא כחייל בפיקוד העורף; ואכן, אחרי שנולד הילד השישי הוא עבר לפיקוד העורף ומונה לרב המחוזי בשעת חירום. נשמתי לרווחה, סוף סוף הוא ישרת קרוב לבית. ואז פרצה מלחמת המפרץ, וכשרוב חבריו, האברכים השכנים, לא גויסו כלל – הוא נקרא ראשון למילואים, והשאיר אותי עם מסכות האב"כ והחדר האטום ושישה תינוקות לבדי. רבות מחשבות בלב אשה...

ואז הגיע תורם של הבנים. בני שירת בציר פילדלפי חודשים רבים במסגרת ה'הסדר' בגדוד 13 של גולני בפיקודו של המ"פ אלירז פרץ הי"ד, בדיוק בתקופת הגירוש.

הוא סיפר לי ולחברתי שאף בנה שירת אתו, שהוא נמצא ליד קיבוץ בדרום בשם כרם שלום וממש שקט שם. קנינו את גירסתו בתמימות, ולא טרחנו להסתכל במפה לראות בדיוק מה זה אומר (הבעלים שיתפו פעולה עם החיילים כמובן). הם היו האחרונים ששירתו שם, ויצאו מן הציר הזה לאחר תום 'פינוי' הרצועה במפח נפש. המפקדים הכינו מסיבת פרידה מהגזרה המסוכנת הזו, ואילו החבר'ה התרעמו: "על מה אתם חוגגים? על זה שצה"ל יצא עם זנב בין הרגליים?" לנו בבית יש עדיין זיכרון חי מציר פילדלפי - בני הביא עמו הביתה את דגל ישראל האחרון שהיה מונף שם, בתקוה להחזיר אותו לאותו מקום ביום מן הימים...

בעלי חוזר שוב ושוב (תוך התרפקות על הימים הטובים בהם שירת בצה"ל) ששם נמצא עם ישראל האותנטי, ובשיא יופיו ותפארתו. אנחנו חווינו את זה כשבאנו לבקר את בננו שבמשך שירותו עשה בט"שים ביישוב שקף, שהיה אז יישוב חילוני שומם וק, עם כלבים וכלבים וכמעט ללא נפש חיה. כשהגענו, פגשנו  מילואימניקים מבוגרים, שבדיוק חזרו מקניה של בשר גלאט על מנת לאכול יחד עם  ה'ביינישים'  שמקפידים על  כך - עם ישראל חי!