יפיל עצמו לכבשן האש

התחרות, השטחיות, הצורך להספיק לתת את הסקופ לפני שהקולגה יחטוף לי, היא המניע העיקרי לחוק לשון הרע.

ד"ר מיכאל בן-ארי , כ"ח בחשון תשע"ב

מיכאל בן ארי
מיכאל בן ארי
צילום: תומר נויברג, פלאש 90

לפני שהצבעתי השבוע על חוק לשון הרע, זה שמתנגדיו דאגו להצמיד לו את השם 'חוק ההשתקה'. חשבתי לרגע אם אני צריך להתייעץ על כך, כפי שאני נוהג לעשות לעיתים קרובות.

הסימביוזה המוכרת בין עיתונאים לחכי"ם, עמדה על כף המאזניים. עיתונאים ועיתונאים לשעבר, זעקו זעקות אימה, איימו במרומז ובמפורש.

למקורבים לשמאל איימו שזה יפגע בשמאל או במה שהם מכנים 'החברה האזרחית'. לצד הימני של המפה הושמעה אזהרה מאיימת זה יפגע בעיתונים הקטנים, נטולי האמצעים, כמו 'בשבע' ומקור ראשון. לרגע הוטל בי ספק, אולי כדאי לשמור על מה שמכונה 'חופש העיתונות', לתת להם להיות מה שנקרא 'תקשורת נשכנית'.

'רק בזכות זה, הופל אולמרט', נימק לי אחד המתנגדים מן הצד הימני של המפה. אבל זיכרון עמום מהימים שהסתובבתי בבתי מדרש, של איזה ספר בשם 'שמירת הלשון', מחק לי את כל הספקות, וגרם לי להתבייש על המחשבה שיש צורך לשאול על עניין כל כך ברור ומובן מאליו.

פעם אחר פעם מרשים לעצמם עיתונאים לגזור דינו של אדם, על סמך שמועות, השערות או הערכות ולעיתים על סמך נקמנות או סתם שנאה של מי שאינו מיושר איתם בדעתם. ללא בדיקה, ללא תגובה של קורבן הכתבה. אדוני המקלדת, מרגישים משוחררים לתת דרור לאצבעותיהם. נוהג הרחוק מאוד מאתיקה עיתונ
פעם אחר פעם מרשים לעצמם עיתונאים לגזור דינו של אדם, על סמך שמועות, השערות או הערכות ולעיתים על סמך נקמנות או סתם שנאה של מי שאינו מיושר איתם בדעתם. ללא בדיקה, ללא תגובה של קורבן הכתבה.
אית כלשהי, המחייבת לתת את זכות התגובה, המחויבת לבדיקת המקורות והצלבת המידע. התחרות, השטחיות, הצורך להספיק לתת את הסקופ לפני שהקולגה יחטוף לי, היא המניע העיקרי.

לכל היותר ממלמל העיתונאי למצפונו, יתברר שהדברים לא מדויקים, ממילא סופה של הכתבה שיעטפו בה דגים. אך מן הצד השני ישנו מושא הכתבה, זה שיש לו פנים משלו, שהאשמות שהטיחו בו ילוו אותו ואת משפחתו. זה שאין לו עיתון לשרבט בו ככל העולה על רוחו, גם אין לו זמן מסך בפריים טיים, לפרוך את האשמות שהטיחו בו.

החוק הזה, הוא מעט מעט מידי. הוא לא משנה את העובדה שקשה קשה לזכות במשפט דיבה שהרי מה שהשנה זה רק סכום הפיצוי ולא המצב החוקי. לצדו של הכותב, היכול לטעון 'אמת דיברתי', אף אם יש שמץ של אמת בתוך בליל הדברים, יכול גם לטעון שזו הבנתו של מה שמכונה 'האדם הסביר', והגנת הבעת דעה והגנת תום לב. התובע מצדו, מסתכן באיבוד כספו (חובה על התובע להפקיד סכום כסף יחסי לגודל התביעה), במידה ולא יצליח להוכיח שמדובר בדיבה.

על אף החוק, מרחב הוצאת הדיבה הנתון בידי עיתונאים, הוא רחב דיו כדי לקבור את מי שהם חפצים לקוברו בקבורת חמור.

ולא, לעיתונים הימניים, הקטנים, אין מה לחשוש. הכותבים הם אנשים יראים. הנזהרים מן הסתם להפיל עצמם לכבשן האש ולא להלבין פני אדם. אם יש בידם מידע מדויק שנבדק, יפרסמוהו, בהצדקה שזו הדרך להגן על הציבור וכדומה. אך לא ישכחו לקבל את תגובתו של מושא הכתבה. שמא יש בידו ללמד את העיתונאי שאל לא להיחפז.

נתכבד כולנו, אנשי ציבור ומושכים בעט, להיות זהירים, בכבוד כל אדם. מיותר לציין שהצווחות של השמאל שהרקיעו שחקים כנגד חוק זה, מלמדות על מי הם באות להגן. אם כדבריהם, מדובר בחוק ההשתקה והוא ישתיק כמה פרחחים, יתקיימו בהם דברי רבן שמעון נשיא ישראל שאמר: "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה'. לכן כשלחצתי 'בעד', כדי להעביר את החוק הנחוץ, עשיתי זאת באצבע קלה.