דמוניזציה בתום לב?

המתבונן בהשתאות בהיסטרית ה"תג מחיר", מגיע בהכרח למסקנה שיש כאן אזהרה. אזהרה מפני "תרגיל" מעליל. "תרגיל", שיש לחושפו, ובהקדם.

ד"ר גדי אשל , כ"ח בחשון תשע"ב

דעות "תג מחיר" על דלת ביתה של פעילת שלום עכשיו
"תג מחיר" על דלת ביתה של פעילת שלום עכשיו
צילום: ערוץ 7

אין מסע בלי מטרה

אזהרה על שום מה? אזהרה, מכיוון שאין מסע דמוניזציה בתום לב. אין חיה כזו. כמו שאין סתם מסע ללא מטרה. ומכיוון שברור שיש כאן מסע דמוני נגד אויב דמיוני; אויב שפוברק במיוחד לכבוד המסע, בהכרח צריך לחשוף את המטרה שמאחורי.

זה שלכל מסע יש מטרה, זה בעקרון אינו צריך הוכחה, אך כמה דוגמאות טריות יחזקו זאת. למסע שזומרר כ-"העם רוצה צדק חברתי" היתה מטרה ברורה; להפיל את השלטון הנבחר ולהנחית על ישראל "מדינה פלשתינית". זאת, דרך ההסחה "הספונטאנית", הנקראת "צדק חברתי". לצערם של מזמררי המסע, נחשפה המזימה שלו לפני ששלב ה"צדק לפלסטינים" בשל להתחבר ל"צדק למשרתי שדרות רוטשילד". גם למסע הממוקד "לשחרר את גלעד שליט", היתה מטרה ברורה: לשלם את הכופר הנדרש ע"י חוטפי החייל: 1000+ מרצחים תמורת פדייתו (דרך אגב, מטרה זו הושגה במלואה!). ברור, גם למי שלא נחשף עדיין לכל הקלטות הסתר של פרופ' גמזו, שגם למסע הנקרא "להציל את הרפואה הציבורית" יש מטרה ברורה: כסף לרופאים באזור המרכז.

ברור לכן שגם למסע "לרסק את "מחתרת תג מחיר", יש מטרה. בעצם, שתי מטרות, שהן אחת. שתי המטרות קשורות עם הנסיון הנוכחי של המחנה הלאומי לממש את התחייבות נבחריו לעם שבחר בהם. התחייבות, שנמרחת זה עשרות שנים, אך שלא העזו לממשה עד כה.

שתי המטרות ברורות כשמש: שחרור בג"ץ מציפורני החבורה הסמולנית השלטת בו מאז "מהפך" 77 ("כנופיית שלטון החוק"), ושחרור המתנחלים, מההתעמרות השרירותית של זרועות הביצוע, של אותה חבורה. שחרור בג"צ, אמור להתבטא במתן דריסת רגל בו למגזרים שהודרו ממנו מאז השתלט עליו אהרון ברק, ושחרור המתנחלים אמור לגמול את זרועות הביצוע של החבורה השלטת, מהריסת בתי יהודים ב-03:00 לפנות בוקר, ומזריקת המשפחות נטולות הבית, לעזאזל, בסיומו של מחול ההרס, ב-05:00 לפנות בוקר. הביטוי התחוקתי של תכנית גמילה זו, ידוע לכל: החלת החוק הישראלי על יהודה ושומרון; החלתו ב'קו הכחול' של הישובים, בשלב ראשון.

ברור ששתי מטרות אלו מחרידות את חבורת הסמול השלטת, על כל זרועותיה. במהומת האלהים שמייצרת החבורה בנסיון למנוע את עשיית רצון הבוחר, והנקראת בחיבה: "סכנה לדמוקרטיה", תפקיד מרכזי למסע: "לרסק את "מחתרת תג מחיר"". כדי לחשוף את תפקידו של מסע זה בכח, ראוי גם לגלות את האמת שמאחורי ה"מחתרת" הנ"ל, וגם להבין את הפטנט ע"ס תקדימים היסטוריים. את החלק השני נעשה בהמשך בקצרה.

על מסע הציד כנגד "מחתרת 'תג מחיר'"

השם "תג מחיר" החל להינשא בשטח באב תשס"ח (יולי 2008); כותרת לפעולות מחאה בצמתים מרכזיים ביהודה ושומרון, לאחר הריסת מגורון בעדי-עד. מחאה, שכשמה כן היא: הוצאת קיטור בצומת, בעיקר ע"י צעירים תושבי שומרון ויהודה. זאת כדי לשדר שההריסה לא עוברת בשקט.

מאז, נעשו הפגנות הצמתים לאחר כל הרס מגורונים ע"י המינהל האזרחי, לענין שבשיגרה, בלי שעוררו מיצי ג'יהאד מיוחדים נגד מתנחלים. אלה הוצתו, לאחר שמעשי מחאה סמליים במרכזי כפרים ערבים, התווספו למחאות הצמתים. מה היו מעשים אלו? ובכן, במספר מקרים הוצתו שטיחונים במסגדים, כאשר במקביל לכך, שורבטה הכתובת "תג מחיר"
ברור לכן שגם למסע "לרסק את "מחתרת תג מחיר", יש מטרה. בעצם, שתי מטרות, שהן אחת. שתי המטרות קשורות עם הנסיון הנוכחי של המחנה הלאומי לממש את התחייבות נבחריו לעם שבחר בהם. התחייבות, שנמרחת זה עשרות שנים, אך שלא העזו לממשה עד כה.
, בספריי שחור וביד לא מאומנה, על קירות מבנים בכפר. איש מאלו שלהם מיוחסים מעשים אלו - בקריצה רבת משמעות, לא נתפס עד כה.

זאת, למרות מעצרים והתנכלויות אין קץ בקרב "ציבור היעד". עשן בלי אש? – לא לגמרי: כי פליליסטים שהתחפשו לאנשי "תג מחיר", דווקא כן התגלו: אצל אלו שימש ריסוס הכתובת "תג מחיר" להסחה והטעיה. זה היה המקרה עם ערבים ביפו שזממו להרוג אימאם מתחרה (עם שיתכן ששם היה נסיון לתפוס שתי ציפורים במכה: גם להרוג אימאם וגם להעליל על מתנחלים). כך היה עם אוהדי מכבי חיפה, וכך במריבת שכנות בירושלים. גם פרובוקאציות שלא נפתרו עד כה (טובא-זנגריה, איבטין) עושות קולות דומים, אך חקירתם, כצפוי, מתמהמהת. כמו במקרה הלינץ' בשפרעם.

אבל, מסתבר שאת שוחרי הציד אי אפשר לבלבל בעובדות. הנושא השנתי לחודש רצח רבין  השנה, תואַם השנה להיות: "מחתרת תג מחיר". במסע מקיר אל קיר – מנתניהו דרך ציפי לבני, עבור בגדעון סער, ועד – למרבית הפלא, יו"ר הכנסת והמועמד לנשיא - רובי ריבלין, הוסכם שהסכנה 1# למפעל הציוני כולו ולעתיד כדור הארץ בכלל, היא "כנופיות 'תג מחיר'".

סכנה שרודפת את האנושות משחר שיבת ציון ועד הלום. סכנה, שמולה מחוויר הגרעין האיראני ומתגמדת "המדינה" "הפלשתינית" (ציטוטים מהלהג של המתנפלים). בלי להניד עפעף, התעלו דוברי השלטון והאופוזיציה איש על רעהו, בגידוף חברי "המחתרת" ובהוצאתם מתחומי המין האנושי, והשנאה נשפכה כמים.

רוצחי משפחת פוגל באיתמר לא זכו לשפך שנאה כזה. אך להשלים את האבסורד טרחו כל המגנים וכל המוציאים-מכלל-ישראל, לציין, שהם לא נגד מתנחלים ("מתנחלים הם הטובים בחבריהם"), אלא רק נגד אותם אנשי "תג מחיר" עלומים. עלומים עד כדי כך, שכל קשר בינם לבין ישיבות תיכוניות בשומרון שנסגרו בהוראת משרד החינוך לאחרונה, או עם ילדים עם ציציות ופאות מגבעות השומרון ובנימין, מקרי בהחלט.

כל הגודש הזה: גם הדמוניזציה המתואמת, גם ריכוז הכח האדיר מול מטרה במשקל זבוב, גם ההעללה בקריצה, וגם העובדה שבסופו של דבר, יש ילדים מוחים, אך אין מחתרת ואין נעליים, אומר דבר אחד: יש שעיר לעזאזל. שעיר קל ובטוח. והשאלה היא: אילו אופציות פותח שעיר-לעזאזל זה בפני החבורה שסגרה עליו, ושכוונתה ברורה.

חשוב לזכור, ששעיר לעזאזל זה, נותן לכל אויבי ההתיישבות ושיבת ציון את הפרובוקאציה אותה כל כך חיפשו, ואת התירוץ להחרבה אותו יוכלו לשלוף בזמנם החופשי. תקדימים היסטוריים מחזקים הכרה זו של הסכנה.

משהו מההיסטוריה

בג'יהאד נגד "מחתרת תג מחיר" יש מסממני עלילת הדם הידועה והטובה, מאירופה של ימי הביניים. לעלילת דם היתה אז תבנית כללית משותפת. מישהו - במקרים רבים מומר או סתם אחד מ"מהרסייך..", היה מאשים יהודי מסוים, בשחיטה של ילד או ילדה נוצריים, לטובת אפיית המצות בפסח; כמנהג היהודים הידוע. העלילה פורחת וכל הכפר, או העיר, מצטרפים. העובדות, לא נחשבות בחריצת דינו של היהודי.

גם לא העובדה שגופת הילד כלל לא נמצאה, או נמצאה לבסוף באיזושהי באר נידחת. הפרעות מתרחבות. אין הן מצטמצמות לשעיר לעזאזל ש"שחט", אלא פוגעות בכל מי שהיו לו פאות וציציות, וגר באותה גבעה (גטו). כך היה בעלילת דם בימה"ב. במלחמת החורמה נגד "מחתרת תג מחיר", אין צורך להוכיח אשמה ואין צורך ב"אשם". ידוע היטב – ומראש, מי הציבור האשם, ומהם נהגיו הנילוזים.

הדמוניזציה של "מחתרת תג מחיר" מזכירה גם את הפרוטוקולים של זקני ציון - רב המכר הקבוע במצרים מאז מסירת סיני ("הסכמי השלום"). יש מחתרת, שהתכנסה בקונגרס הציוני הראשון, וחברים בה כל היהודים באשר הם. המחתרת מתחמנת לשדוד את כל אוצרות העולם. זה ידוע. לא צריך הוכחות. אין צורך להכביר מילים על הדמיון ל"מחתרת" המדוברת.

כידוע. הזכירה "מחתרת תג מחיר" לגדעון סער ולבכירי ליכוד אחרים את רצח רבין, והאזכרה שימשה מקפצה טובה להצביע על הסכנה התורנית שאותו רצח נורא יחזור. אי אפשר לפספס את הדמיון ל"נבואתו" של כרמי גילון, 3 חדשים לפני הרצח, ש"זה יכול להיות תימני שחרחר וקטן מהרצליה". נותר רק לקוות, ואם אפשר – לוודא, שכל ריסוסי הפרובוקאציות - "תג מחיר" כיום, לא נעשים ע"י "שמפניה" חדשה בארגון "איל" חדש. מעט אור אפשר גם לשאוב מכך שכלי הנשק הפעם הם לא אקדחים (לא של יגאל עמיר, לא של שאר עובדי השב"כ, לא שלי יורם רובין ולא של הנוסע הנוסף במכונית שהסיעה את רבין לאיכילוב), אלא תרסיסי צבע. טוב, מול מחתרת כזו מסוכנת צריך ללכת על בטוח!

ותזכורת נוספת: אם כבר מבינים ש"מחתרת תג מחיר", בריסוס המצ'וקמק של כתובות "תג מחיר", מסכנת את כל המפעל הציוני ומהווה סכנה לשלום העולם, אי אפשר שלא להיזכר במקור לאותה סכנה חובקת עולם: ה"התנחלויות". הדמיון בין ריסוס כתובת מחאה כסכנה איזורית, לסכנה לשלום העולם שמהווה סגירת מרפסת באפרת, ממש זועק. והדמיון לא מסתיים כאן: בשני מקרים יש הרגלה של הצד השני לשלילת זכות לגיטימית: ההקפאה הרגילה את העולם לכך שלא לגיטימי ליהודי לבנות בית בארצו – ארץ ישראל, כמו שהרדיפה את הילדים שריססו פה ושם כתובת מחאה, תוך הודאה משתמעת בנוראות המיוחדת של מחאה זו, הפכה את המחאה על הריסת בתי יהודים ללא לגיטימית !

צריך לחזור לשפיות.