שדרי הפיראטים

בשבוע שעבר הורתה המשטרה לסגור את תחנת הרדיו 'כל השלום', לאחר שחקרה את אחד ממנהלי התחנה, ח"כ לשעבר מוסי רז. מתוך העיתון "בשבע".

אבי סגל , א' בכסלו תשע"ב

אבי סגל
אבי סגל
ערוץ 7

בשבוע שעבר הורתה המשטרה לסגור את תחנת הרדיו 'כל השלום', לאחר שחקרה את אחד ממנהלי התחנה, ח"כ לשעבר מוסי רז. המשטרה טוענת כי התחנה משדרת באופן פיראטי. רז מכחיש בטענה כי המשדרים נמצאים ברמאללה, ואף טוען כי זהו חלק ממתקפה פוליטית על ארגוני השמאל. מזכיר למישהו משהו מערוץ רדיו אחר?

לפני שמונה שנים, בעקבות סגירת ערוץ 7, הגיב מוסי רז: "אני מניח שבית המשפט פסק על פי חוק". לא מן הנמנע שגם הפעם הוא יוכל להסתמך על בית המשפט, הפעם לא כדי לסגור תחנת רדיו מימין אלא כדי לפתוח מחדש תחנה משמאל. אחרי הכל, גם להם מגיעה איזו תחנה מסכנה שבה יוכלו להתבטא, בדיוק כפי שהימין קיבל, לא?

שידור מת

לפני כארבעה חודשים החזרתי את שידורי הלוויין אל ביתי. היה זה רגע של חולשה, רגע שבו תקפו אותי געגועים לסרטים, לסדרות, לשידורי ספורט, לטקסי פרסים קולנועיים (לכבודי אפילו החזירו את בילי קריסטל להנחות את האוסקר) ולעצם פעולת הלחיצה על השלט. מאז אותו יום מר ונמהר, אני גאה לומר שאני כמעט לא עוקב אחר שלושת הערוצים הגדולים. למעט שני חריגים, 'כך היה' הארכיוני של ערוץ 1 ומשחקי היורוליג בערוץ 10, תמיד אעדיף לשלטט בין ערוצי הסרטים והספורט ובי-בי-סי אנטרטיינמנט. על 'מעושרות' קראתי בעיתונים, על 'המירוץ למיליון' שמעתי מחברים, ואת התעמולה הפוליטית הקרויה 'חדשות' אני מעדיף למצוא ברשת, בלי תיווך מצחה הקמוט והערותיה החינוכיות של יונית לוי.

ממילא, כל הדיון על הצלת ערוץ 10 – מבחינתי כצופה, בלי להתייחס כרגע לילדיהם הרעבים של העובדים המסכנים – מעניין אותי כקליפת השום. שיסגרו, שיפתחו, שישלשו את משכורות המגישים, מה אכפת לי. טלוויזיה איכותית אין כאן, וגם העיתונות הישראלית הלכה לעולמה אחרי עת. מדי פעם מגיחים אלינו תחקיר עיתונאי ראוי או סדרת משטרה איכותית, עלי תאנה המכסים על שידורים מסחריים שנזקם עולה על תועלתם. במקום תחרות מפרה עם ערוץ 2, קיבלנו משחק חד-צדדי שרק הנמיך את הרף, ייצר עוד ועוד מאותו הדבר, הפיל עלינו אינסוף קדימונים מרגיזים יותר ופחות, וכמובן הנציח את שלטון האליטות, עם כל הכבוד לכמה ממוכשרי המגזר שלמדו לשרוד בתוך המערכת.

בעידן הדו-ערוצי, לפני כניסת הכבלים לחיינו, היה בהחלט מקום לערוץ מרכזי שלישי. או-אז, אם ערוץ 10 היה מואיל בטובו להשתנות ולהפסיק להיות החיקוי החיוור של ערוץ 2, אפשר היה לדבר על חשיבותו כאלטרנטיבה. אבל כיום, כשיש ערוצי דוקו והיסטוריה ובידור וערוץ אקטואליה שלם של הכנסת וערוץ עם הסדרות הכי-הכי, כשהתוכנית הפופולרית ביותר בערוץ 10 לא מצליחה להביא יותר מ-13 אחוזי צפייה בזמן שיא, מי בכלל צריך אותו מלבד אלה המתפרנסים ממנו? מכשיר הטלוויזיה בביתי בהחלט יכול לוותר עליו. אפילו מכבי זה כבר לא מה שהיה.

תסמונת עם דאון

יום אחד, כך אני מקווה, יערוך מישהו מחקר מדעי על הקשר בין שידורי הערוצים המרכזיים לתאונות הדרכים. כלומר, כיצד משפיעה ההיטמטמות של צופי הטלוויזיה על שיקול דעתם בכביש ובמקומות אחרים. הבעיה היא שכדי לערוך מחקר כזה, יצטרך גם החוקר לצפות במספר תוכניות ריאליטי, ואז גם החשיבה שלו תשתבש והנה הלך המחקר.

עד שזה יקרה, אפשר בינתיים לזכות במנות מדודות של אינטליגנציה בערוצים אחרים. למשל, ערוצי הסרטים, שאפשרו לי להשלים חומר ולצפות בסרטי הקולנוע המצליחים והמעניינים של השנים האחרונות. אחד מהם הוא 'הרשת החברתית', סיפור רבע-אמיתי העוסק במאבקים המשפטיים על רקע ייסודו והצלחתו המטאורית של 'פייסבוק'. העלילה אולי לא מושכת במיוחד, אבל התסריט המשויף, הנושא האקטואלי והדמויות המוכרות מהעולם האמיתי – סליחה, הווירטואלי – הופכים את הסרט למעניין ומיוחד.

סיפור קצת פחות אמיתי הוא 'התחלה', מותחן בדיוני בעל עלילה מפותלת המזגזגת בין עולמות המציאות והחלום. אמנם באיזשהו שלב הסרט מתחיל להתיש את הצופה בסצנות אקשן ארוכות ולא מלהיבות, אבל הרעיון נחמד, הצילום מעולה, והחשוב מכל: כמו בכל סרט בדיוני טוב, דווקא הפנייה אל הרגשות האנושיים הבסיסיים היא שעושה את העבודה. במקרה זה – תחושות האהבה, האובדן והגעגוע.

אבל הסרט החשוב מכל שבו צפיתי לאחרונה דווקא לא שודר בערוצי הסרטים העלילתיים, אלא ביס דוקו. זהו הסרט 'טורט ואני', המתעד את חייהם של שני צעירים בריטיים, אחד מהם נער, הלוקים בתסמונת טורט. מי שלא ראה מעולם בני אדם הסובלים מההפרעה הזו, לא מסוגל להבין את עוצמת הכאב. רבים מכירים את הסינדרום כ"מחלה מצחיקה עם בני אדם שמקללים", אבל למעשה זוהי אחת הלקויות המדכאות ביותר שיש, הפרעה שיכולה לחסל בנאדם בעודו חי.

ביום בהיר אחד נתקף אדם עוויתות מפחידות (עמידה ליד חלק מהלוקים בטורט עלולה לזכות אותך במכת אגרוף לא מכוונת) ומתחיל להשמיע צרחות לא רצוניות ולפלוט מילים בלי משמעות או עם משמעות לא נעימה, וזה נמשך לכל החיים. כשזה קורה לילד קטן, זה מזעזע אף יותר, וכשהתנהגותו של אותו ילד מתועדת על ידי מצלמה ומשודרת בערוץ לוויין, קשה לסיים את הצפייה הטלוויזיונית מבלי לרוץ אל חבילת הטישו הקרובה. סרט מטלטל וחשוב, שיש בו גם אופטימיות לצד הדיכאון: אנשים בכל זאת חיים עם זה, איכשהו.

יודע את מקומי

בשבועות האחרונים הפכתי ליצור חומרני ומפונק, נהנתן חסר בושה, או כמו שקוראים לזה בתל אביב: תל אביבי. המנהג המגונה החדש שלי הוא ללכת לבתי קפה. לא בתדירות גבוהה, אולי פעם בשבוע, אני מתיישב באחד מבתי הקפה הכשרים שברחבי גוש דן, מזמין ארוחת בוקר ומפנטז על ימי עבודה שלמים עם לפטופ וסופלה שוקולד חם. כבר לא נוח לי לעבוד בביתי או בספרייה, ואני מחפש לעצמי אתר כתיבה קצת פחות קלאוסטרופובי, מקום עם נוף אנושי, אווירה מחויכת ומוזיקת רקע מרוממת נפש. נכון לעכשיו אין מקום כזה, אז בינתיים אני מסתפק בבית קפה.

למרבה הצער, ההתרשמות הנוכחית שלי לא מספקת לי תקווה לשיתוף פעולה עתידי. תחושת הקלאוסטרופוביה לא עברה, ואליה הצטרפה גם תחושה של אורח בארץ זרה, של מי שנמצא במקום לא לו. אני לא יודע מתי בדיוק חדרה אלי ההכרה הזו. אולי זה קרה כשקראתי למלצרית אחת בפעם החמישית בזמן שהיא ישבה בפינה וקראה את מוסף הספורט. רגע, אני מקווה שזאת היתה המלצרית. כלומר, היא לקחה ממני טיפ בסוף הארוחה, אז זו בטח היא, לא?

רוב העובדים במקומות שבהם אני אוכל נוהגים כלפיי באדיבות קורקטית, וכדי להפיג את השעמום שלהם גם תמיד מקפידים לשכוח פריט מתוך הארוחה: פעם חסרה סכין, פעם אחרת נשכחת כף, ובפעם השלישית השתייה לא מגיעה. עד היום התייחסתי לכך בחיוך ובהבנה, למעט במקרה האחד שבו רצחתי מלצר כי שכח להביא לי את הקפה. אני יודע שהמשכורת של העובדים נמוכה, שהם בסך הכול סטודנטים שרוצים דירה בשינקין ולעשות רק סרט קצר. אני יודע שהם לא באמת מתעניינים אצלי אם הכל בסדר, שזו רק תוכנה שהושתלה להם במוח בזמן הקבלה לעבודה. אני יודע, ואין לי בעיה עם זה.

רק שאני עצמי לא חש בנוח. הישיבה מול עיניה הבוחנות של הסביבה, סועדים ועובדים כאחד, גורמת אצלי להתפתחות הדרגתית אך בטוחה של פרנויה. נדמה לי שאני נראה מוזר, לבוש מוזר, מתבודד ליד המחשב כאחרון התימהונים. בעצם, למה שלא יחשבו כך עלי, זו האמת. מילא אם היה איתי אדם נוסף, אבל לשבת בבית קפה, לצד עובדים קצרי רוח ושניים וחצי סועדים המפטפטים בקול רם, ולהוציא תחת ידי את יצירת המופת שאני מתכנן כבר שנים – זה רעיון שפשוט לא יעבוד. במקרה הטוב, אוכל לכתוב שם טור קצר וביקורתי על בתי קפה.