צניעות ומתירנות

האם ההתחזקות הדתית היא תולדה של העלייה הדמוגרפית של החרדים, או מדובר בתגובת נגד לחילוניות היתר של ראשית הציונות?

ד"ר צבי מוזס , ה' בכסלו תשע"ב

ד"ר צבי מוזס
ד"ר צבי מוזס
צילום: עצמי

לאחרונה סביב סוגיית שירת הנשים בצה"ל והדרת נשים שעלתה בכל מיני הזדמנויות ופורומים עולה מה קורה ועל מה ולמה.

האם הטאליבן כבר כאן ולא רק באפגניסטן ואיראן כאימרות ההפחדה של השמאל, או מדובר רק בהמשך טבעי של תהליך ה"תחזקות" העובר על החברה הישראלית. האם ההתחזקות הדתית היא תולדה של העלייה הדמוגרפית של החרדים, או מדובר בתגובת נגד לחילוניות היתר של ראשית הציונות.

במיגזר הדתי לאומי אנו עדים לשינויים ותמורת חברתיות, של פיצול בין החרד"לים והדתיים לייט, ובינהם הרבה זרמים מגוונים. האם מדובר בהזדהות מסויימת עם כוחם הפוליטי הגובר של החרדים, או בתגובות נגד לדור ההורים של תנועת המזרחי והמפד"ל. בכל מקרה קיימת החצנה מוגזמת של התופעה בכל מיני התנהגויות חברתיות, כאשר נושא הצניעות משמש דגל לזהות דתית כזו או אחרת.

הרב שרלו קרא במכתב לתלמידיו שלא להגזים בהתעסקות רבנים בנושאי צניעות, ובכלל היסחפות יתר בהתבטאויות ציבוריות שנויות במחלוקת ומפלגות. הוא קורא למגמה האוסרת על נשים להיות במזכירות ישוב, לבחור דיינים, או להרצות בפני גברים כמי שלא מכוונת להלכה, בלשון המעטה. זאת בתגובה להימנעותו בהבעת עמדה ציבורית גלויה בנושא שירת נשים.

לעומתו הרב לבנון הכריז שהאיסור של שירת נשים הוא בבחינת "ייהרג ועל יעבור", ואח"כ הציע את פתרון "אטמי האוזניים". לכאורה הזרם המתון והמודרני לעומת הזרם הקיצוני יותר. המלעיזים יגידו על צד אחד שהוא אולטר-אורתודכסי כמעט חרדי, ועל הצד השני שהוא מתחנחן בעיני השמאל והחילונים על גבול ההאשמה החמורה של הניאו-רפורמים. ולשיח הציבורי הזה מתלווה מקהלת קולות של כל מי שרוצה להשמיע ולהשפיע.

למרבה הצער נושא הצניעות הופך ל"קורבן" לתהליך של תסיסה חברתית, שיש לה גם פנים חיוביים וחשובים. אנו עדים לשיח סוער, לטעמי סוער מדי, בנושאי הצניעות וההפרדה בין המינים. הויכוח החינוכי החשוב מתי ואיך נכון להפריד בין בנים לבנות משפיע על הקמה ופירוק של מערכות חינוך, בתי ספר ותנועות נוער, ולמרבה הצער הוא נושא אופי יותר פוליטי וחברתי ופחות מקצועי.

ולכן נדרשת השאלה מה יש לפסיכולוג לומר בנושא. האם המאמץ להישאר אובייקטיבי ונייטרלי שהוא בבסיס החינוך וההכשרה המקצועית יגרום ל"שתיקת הפסיכולוגים", לאו דווקא מתוך "סייג לחוכמה שתיקה" אלא פחד ל"הישרף" באש הויכוח, או להיות "מזוהה ומסומן" בצבע לא רצוי. אגב, חשש שמלווה רבים וטובים שלא מעוניינים ב"קיטלוגים" חברתיים לא רצויים, ומעוניינים בחופש ל
הויכוח החינוכי החשוב מתי ואיך נכון להפריד בין בנים לבנות משפיע על הקמה ופירוק של מערכות חינוך, בתי ספר ותנועות נוער, ולמרבה הצער הוא נושא אופי יותר פוליטי וחברתי ופחות מקצועי
זרום בין הטיפות.

ובכל זאת לעניות דעתי דרושה "אמירה" מקצועית. מתוך הניסיון המצטבר בקליניקה, בחדרי חדרים. בין חקירה פסיכואנליטית מסורתית לעבר ולטראומות המיניות בילדות, לבין טיפול קוגנטיבי התנהגותי להשגת שליטה על היצר וההתנהגות המינית מוצא עצמו הפסיכולוג משתאה לחוכמת חכמים. צניעות יתר עד כדי צדקנות והתחסדות, כמו גם פתיחות יתר עד כדי מתירנות ופריצות גורמות לקשיים ועיוותים בהתבגרות המינית , ובקצוות גם לסטיות. לכל החצנה והקצנה לצד כזה או אחר יש מחיר נפשי והתנהגותי.

שתי דוגמאות שאנו מתמודדים איתם ביום יום עלו על סדר היום באתרים המיגזריים:

א.נושא ה"נטיות ההפוכות" של בנים ובנות עלה על סדר היום של הציבור הדתי, ונחשפה המציאות בה תופעה זו לא פוסחת על שום ציבור, ואין בכוחו של אף ציבור או חינוך דתי כזה או אחר להעלימה. כיום ישנה התמודדות ציבורית פתוחה וגלויה יחסית עם הנושא, וגם בקליניקה יש נסיון להתמודד בגישה כזו או אחרת. תוך כדי כך נחשפה המציאות בפנימיות החד מיניות המגבירה התנהגות מינית כזו גם למי שאינם בעלי נטייה הפוכה מובהקת, ומלמדת על המחיר של ההפרדה.

ב. נושא הפגיעות המיניות במשפחה, במערכות חינוך ובמקומות העבודה, שלמרבה הצער הגיעו לתודעה הציבורית דווקא דרך מקרים של אנשים ידועים, והשיא היה במקרה של הרב מוטי אלון. פורום תקנה הוא אחד הכלים אשר צמח מתוך המצוקה הקיימת בשטח.

דוגמאות אלו מובילות למסקנה שהבריאות הנפשית הנכונה בנושאי מיניות וצניעות היא דרך האמצע- דהיינו אם מישהו גורס הפרדה, אז לא הפרדה מוגזמת ולא מגיל צעיר במיוחד.

אם מדובר בעידוד ללבוש צנוע, אז לא הגזמה ועיסוק כפייתי ומעיק בפרטים של אורך השרוול והחצאית, ומציאת איזון בין לבוש אופנתי ונשי לבין לבוש פרוץ ומתירני. בנושא הדיבור, כן פתיחות בנושא המיני אך לא בלשון גסה ומגרה, ברצינות ועדינות והבנת חשיבות הנושא. לסיכום רצוי להימנע מהתעסקות יתר בנושא הצניעות, ולמצוא את שביל הזהב בין שמרנות ופתיחות. ושביל הזהב הזה הוא תלוי הקשר של תרבות, מקום, והתחשבות בשוני בין חברה לחברה והתחשבות בהבדלים האישיותיים של כל אדם.

אכן "שביל הזהב" של שמונה פרקים לרמב"ם נותן את הנוסחה לתורת המידות, לא חלילה כפשרה ובינוניות אלא כאידיאל ומודל נכון בתחום המוסרי, ועל כל חברה ככלל ואדם בפרט לעבוד על עצמו ולתקן את המידות.