לו הייתי אלקין

לאחרונה זה נהיה ממש טרנד. כל עיתונאי שרוצה להרגיש קצת נאור ומוסרי מכה על "חטא הסיקור הלא הוגן של הימין".
מתוך העיתון "בשבע".

ידידיה מאיר , ז' בכסלו תשע"ב

לאחרונה זה נהיה ממש טרנד. כל עיתונאי שרוצה להרגיש קצת נאור ומוסרי מכה על "חטא הסיקור הלא הוגן של הימין". טעינו, אומרים יאיר לפיד, בן כספית, אילנה דיין ודן מרגלית. היינו צריכים לדווח יותר באובייקטיביות על הכתומים בהתנתקות, גם באוסלו היינו צריכים להיות יותר קשובים, ובטבח בחברון בתרפ"ט בכלל התרשלנו

העיסוק המופרז ב"חוק לשון הרע" (שהתקשורת מכנה באובייקטיביות רבה "חוק ההשתקה") פתח דיון ציבורי ער על התקשורת, כוחה וגבולותיה. כבר שבועיים טוחנים לנו בראש על סעיף משעמם של תשלומי פיצויים, שבטח יתוקן בקרוב בדיון עוד יותר משעמם בכנסת. הקשבתי לזעקת העיתונאים, הקשבתי לדברי הפוליטיקאים, אבל לטעמי זה ממש לא הדיון הנכון. חוק לשון הרע הוא לא החוק הכי דחוף שצריך לחוקק ביחס לתקשורת. הנה לפניכם הרשימה המלאה של גל החקיקה האמיתי שצריך להתחיל כאן. אלקין, אתה רושם?

1.

משום מה, הנחת היסוד הרווחת היא שעיתונות טובה ומקצועית היא עיתונות שעוינת את המסוקר. היא קודם כל נגדו. זו טעות בסיסית חמורה. ואני לא מדבר על תחקירים, ברור שתפקידן של כתבות תחקיר לחשוף את השחיתות, אבל מה עם יתר הכתבות, ובעיקר הראיונות? למה ברור שצריך לתקוף את המרואיין, לקטוע אותו אחרי חצי משפט, להיכנס בו? אצלנו, מי שמקשיב למרואיין בנימוס נחשב מראיין לא מקצועי. דביק. האמת היא הפוכה: כל המראיינים ה"חריפים" ש"שואלים את כל השאלות הקשות" משיגים אולי אקשן ומתח בשידור, אבל מפספסים את הסיפור האמיתי. תנו למרואיין לדבר. ישמע הציבור וישפוט. אל תגידו לו אחרי חצי משפט לשים נקודה, שימו אתם נקודה לעצמכם. יש לי כבר שם לחוק החשוב הזה: חוק ההשתקה.

2.

חוק נוסף: די לטון המריר, לשדרנים שפונים למאזין ב"אחוות דפוקים". כאילו כולנו הרי יודעים כמה הכול כאן על הפנים, אין כלכלה, אין עבודה, הלכה המדינה. תמיד אחרי שאני שומע, משום מה, את הפתיח של רינו צרור בגלי צה"ל, אני חושב לעצמי שאדם עם קצת אחריות היה ממהר לקנות כרטיס טיסה ולברוח מכאן. רעה הארץ מאוד מאוד. הכול רקוב ולא עובד, כולם מושחתים ורשעים. הלו, זה משדר חדשות או שיחות עם מאזינים? אם על דיבת הארץ היו משלמים כאן פיצויים, כלי התקשורת באמת היו פושטים רגל.  

3.

חוק חיוני במיוחד צריך להגביל את העיסוק של התקשורת בעצמה. ההיסטריה סביב חוק לשון הרע היא ההוכחה הטובה ביותר לכך שהתיקון הזה ששטרית ולוין מציעים הוא לא כזה מופרך. אם תיקון סעיף שנוגע לעניין טכני של תשלומי פיצויים גורם לעיתונאים לצאת למלחמת עולם ולהפקיע זמן שידור יום אחרי יום, משל היה זה הנושא החשוב והבוער ביותר בעולם – אז באמת מישהו צריך לומר להם: עד כאן. הם אפילו לא מבינים שעצרות החירום האלה לא עושות טוב לעניין. אם אין דבר יותר מקומם מעיתונאי קטן הישן בלילה אחרי שפיכת הדם, אז אין דבר יותר נפלא מלראות 500 עיתונאים קטנים זועקים זעקות שבר בהפגנה בסינמטק (תודה באמת שהתקשורת לא קוראת לזה "הפגנת המיליון").

יש משהו מזויף בכל השיח הזה, כביכול, על "חופש הביטוי" והסכנה לערכי העיתונות והתחקירים. כאילו מצד אחד יש את הפוליטיקאים המושחתים שרק רוצים שקלונם לא ייחשף, ומצד שני, נקיי הכפיים וברי הלבב, העיתונאים, שנמנעת מהם מלאכת הקודש של חשיפת האמת. אין רייטינג, אין צהוב, אין גועל נפש. רק עיתונות חוקרת ואמיצה.

4.

המדיה היא עולם של דימויים. התקשורת אוהבת להצמיד תארים לאישים שונים, ומשתואר כזה הודבק, הוא יופיע לעד בכל הדיווחים. מין התניה כזאת: "מלך החניונים של תל-אביב", "מלך השוק האפור", וכמובן "בכיר העולם התחתון" (עם תואר כזה פלא שקמים עוד ועוד בכירים? נסו לדווח על "שפל העולם התחתון" ותראו איך אחוזי הפשיעה ירדו פלאים). מספיק עם הכינויים האוטומטיים. גם בדיווחים על העולם הרבני, להבדיל: לא אשכח את אותו מגיש שפנה לכתב לענייני דתות ביום הסתלקותו של הרב כדורי זצ"ל ושאל אותו בשיא הרצינות "אז מי יהיה מהיום 'זקן המקובלים'?". הכתב לא בדיוק ידע מה לענות, הוא המהם משהו על זה ש"נדע בימים הקרובים ונעדכן ברגע שיהיו התפתחויות", למרות שהתשובה מאוד פשוטה: צריך לבדוק במאגרי משרד הפנים מי המקובל המבוגר ביותר והרי לכם "זקן המקובלים". שיטת הסניוריטי.  

5.

ואם כבר הזכרנו רבנים, הנה חוק שאני באמת לא מבין איך ש"ס עוד לא חוקקה: לא יוצאו כותרות משיעורי תורה ודרשות של רבנים. זה פשוט לא הוגן. נכון, אין תירוץ יותר שחוק מ"דברי הוצאו מהקשרם", אבל בכל הנוגע לחצאי משפטים שנגזרים מתוך שיעור תורני/שיחת מוסר/פלפול תלמודי/פסוקי דזמרא – זוהי באמת הוצאת דברים מהקשרם. תמיד. כי הרי כל טקסט תורני מתכתב עם הרבה עולמות תוכן בני אלפי שנים, רומז למשמעויות שהן מעבר לכאן ולעכשיו, והניסיון לבודד ממנו משפט אחד הוא כבר הוצאה מהקשר. ליבי ליבי על אותם כתבים שיושבים מידי מוצאי שבת בהאזנה דרוכה לשיעור התורה העסיסי של הרב עובדיה יוסף. מחכים שיפול לידם ציטוט, משל, מדרש, ספרא, ספרי, כל מה שיכול להביא כותרת לעיתון הדי-ריק של יום ראשון. מדהים לחשוב שיש עיתונאים שמאחוריהם אלפי שעות של קביעת עיתים לתורה במסירות נפש מופלאה, והכול בשביל מה? בשביל איזו עיזה עיוורת.

6.

תת סעיף לחוק הקודם: לא יספסרו כלי התקשורת הדתיים עם כלי תקשורת החילוניים בידיעות קטנות, טיפשיות ופנימיות מתוך העולם הדתי. נניח שבשעה שכתבנו החרוץ לענייני חרדים התחפש לאמא-טאליבן וניסה לחדור אל תוככי הכת המפוארת שלה (32 חברות בדיוק, כל אחת כבר קיבלה כתבה בפריים-טיים), הוא בדיוק סיפור ענק אחר: ילד בן שלוש במאה שערים שתוך כדי החלאקה שלו ניסה לשרוף את דגל ישראל. אל דאגה, יש כלי תקשורת דתיים שידאגו לו. קובץ הוידאו כבר אצלו במייל, ערוך לשידור. ערכי העיתונות, הדיוק והאמינות לא בדיוק מעניינים את הנותן ואת המקבל. זה נהנה וזה לא חסר: מערכות התקשורת מתות על הטראש החרדי הזה, וגם הצד השני מרוויח: זלמן מהמקומון של בתי אונגרין מקבל קרדיט במהדורה המרכזית על הצילום הבלעדי (הילד בן השלוש, אגב, הוא אחיו הקטן).

7.

החוק הבא נוגע לדת אחרת, "דת המרגש". זו דת שרוב כלי התקשורת נמנים על מאמינה האדוקים (חוץ מאולי אנשי עיתון הגרמני הקר "הארץ"). הכול "מצמרר", "מזעזע", "מרטיט". למה? אתם לא מאמינים שנדע לבד מה להרגיש? תפסיקו להגיד לנו מה לחשוב ואיך לדמיין. לא כל פעם שדנים ברצח רבין צריך לומר "הרצח הנתעב". זה בסדר, אנחנו יודעים בעצמנו שהוא נתעב. אפילו בדיווחים הקשים על רצח הילדה רוז פיזאם לא סמכו עלינו, ודיווחו שוב ושוב על "רוז הקטנה". אם היו כותבים סתם רוז, לא היינו מזדעזעים?

8.

העיתונאים מרבים לתקוף את הצנזורה, את מדכאי החופש, אבל המצנזרים הגדולים ביותר של המציאות הם העיתונאים עצמם. משיקולי אגו וכבוד הם פשוט נמנעים מלהביא מידע חשוב לקוראים, וזה קורה דבר יום ביומו: אם כלי תקשורת אחד יפרסם בלעדית סיפור גדול, כלי התקשורת האחרים ינסו עד כמה שניתן להתעלם ממנו. וזה במקרה הטוב, לעיתים הם אף ינסו להקטין אותו. ממש קשה להם לתת קרדיט, לפרגן לאחר על החשיפה, ולא משנה שהמאזינים והצופים שלהם מפסידים מידע מעניין וחשוב. גם לעיתונאים יש גבולות ועקרונות: אם זה שודר אצל האויב – זה לא ישודר אצלנו.

9.

חוק "אחטא ואשוב": לאחרונה זה נהיה ממש טרנד. כל עיתונאי שרוצה להרגיש קצת נאור ומוסרי מכה על "חטא הסיקור הלא הוגן של הימין". טעינו, אומר יאיר לפיד/בן כספית/אילנה דיין/דן מרגלית. היינו צריכים לדווח יותר באובייקטיביות על הכתומים בהתנתקות, להביא גם קולות שדיברו על סכנת הטילים מעזה, שהתנגדו למהלך החד צדדי. גם באוסלו היינו צריכים להיות יותר קשובים, לשאול שאלות קשות ונוקבות. ובטבח בחברון בתרפ"ט בכלל התרשלנו. במקביל לטרנד הזה, צמח טרנד בעיתונות הדתית, בעיקר עיתוני פרשת השבוע: ציטוט מפורט של כל הווידויים האלה בשמחה ובסיפוק. הנה, הם מודים בטעותם. עיתונאי רע עונה בעל כורחו אמן.

מצטער, אבל אני לא מקבל את הסליחה הזאת, היא רק מבאסת אותי יותר. קודם כל בגלל שהיא מגיעה מהר מידיי אחרי החטא. כלומר, מה גיליתם עכשיו שלא ידעתם אז לפני שש שנים? מה ההתפכחות הגדולה? ודבר שני, הסליחה קרובה מידיי לחטא הבא, הקרב. או בעצם, כבר לחטא של עכשיו. איך אתם מדווחים היום על הימין, יותר בהוגנות? האם גם היום אתם לא מסקרים בעיקר נערי גבעות והתבטאויות שוליים? אז מה, בעוד שש שנים תתנצלו שוב? תכו על חטא שלא דיווחתם על כך שבאישון ליל הוציאו לוחמי צה"ל הורים וילדים מבתיהם במיגרון, כי הייתם עסוקים בעיקר בסיקור ריסוס גרפיטי מטופש של נער משועמם במסגרת מה שכינו באותם ימים "תג מחיר"?

פירוש המילות

אחת הקלישאות הגדולות ביותר, שהיה צריך כבר מזמן להוציא אל מחוץ לחוק, הוא המשפט השגור "המערכת הוצפה בתגובות". אבל הפעם זה באמת. המערכת (כלומר תיבת המייל שלי) הוצפה השבוע בעשרות תגובות בעקבות הטור האחרון על עודד מנשה, עדן הראל ורבני צהר. אז קודם כל, תודה לכל הכותבים והמגיבים (אח, אם היה לי תקציב הייתי גם אני משקיע בשלטי ענק בנתיבי איילון "תודה לכולם, ממשיכים לקרוא את ידידיה"). באופן מפתיע, רוב הכותבים טענו שהטור היה עדין מידיי ביחס לקמפיין של צהר. סליחה, אבל אני באמת בעד צהר. אני רק מצפה שגוף שחרט על דגלו את מאור הפנים, יאיר את פניו לא רק החוצה לחילונים, אלא גם פנימה לדתיים, גם אם הם לא בדיוק חושבים כמוהו.

אבל היה קורא אחד, אברך ליטאי מירושלים, שכתב על עניין אחר. והואיל ואני מכיר אותו אישית ויודע שהמכתב הוא אמיתי לגמרי ולא נכתב בציניות אלא בתמימות ובכנות, אני מרשה לעצמי לשתף אתכם בתוכנו:

"שלום ידידיה,

בטורך האחרון ("הרוצה את הרב") היו כמה מילים/מושגים שלא כל כך הבנתי, או ליתר דיוק – כלל לא הבנתי. ואלו הם:

1. לייקים.

2. פייסבוק.

3. הקוטג' של איציק אלרוב.

4. באנר.

5. מארק צוקרברג.

6. דיג'ייאים.

7. אודישינים.

8. סלבז.

9. פפראצי.

אשמח לקבל הסבר. תודה".