דברי תורה בבריכה

האם מותר לדבר בדברי תורה בברכת השחייה, בסאונה היבשה או הרטובה?

הרב רא"ם הכהן , י' בכסלו תשע"ב

הרב ראם הכהן
הרב ראם הכהן
שלומי שלמוני

יסוד דין דברי תורה ותפילה במרחץ
הגמרא במסכת שבת (י,א) דנה על תפילה ומקרא בבית המרחץ. בתחילה מובאים דברי רב אדא בר אהבה המתיר להתפלל ומקשים על כך מברייתא: "הנכנס לבית המרחץ: מקום שבני אדם עומדין לבושין - יש שם מקרא ותפלה, ואין צריך לומר שאילת שלום, ומניח תפילין ואין צריך לומר שאינו חולץ.

מקום שבני אדם עומדים ערומים ולבושין - יש שם שאילת שלום, ואין שם מקרא ותפלה, ואינו חולץ תפילין, ואינו מניח לכתחלה. מקום שבני אדם עומדין ערומים - אין שם שאילת שלום, ואין צריך לומר מקרא ותפלה, וחולץ תפילין ואין צריך לומר שאינו מניחן". הגמרא מיישבת את הסתירה בכך שהיתרו הגורף של רב אדא בר אהבה עסק בבית מרחץ חדש (רש"י - שלא רחץ בו אדם מעולם). בהמשך מחלקת הסוגיה בין בית הכסא שהוא מאוס לבית המרחץ שאינו מאוס.

הגמרא מתייחסת לשלושה חלקים של בית המרחץ: הפנימי שהוא מקום שבני אדם עומדים ערומים - הכול אסור בו; החיצוני בו נמצאים לבושים - הכל מותר; ובאמצעי (כנראה שזה המקום בו מתלבשים) מצויים הן אנשים ערומים והן לבושים - יש דברים האסורים וישנם דברים המותרים. המאירי סובר שההיתר החלקי בחדר האמצעי נוגע רק לזמן שאין בו אנשים ערומים בפועל, והמגבלות נובעות מכך שהמקום מיועד בד"כ לשימוש לא מכובד. אולם לכאורה מדברי הגמרא רואים שהבעיה הנה רק בגלל שנמצאים ערומים, ובית המרחץ אינו מקום מאוס בהכרח.

בית המרחץ ובית הטבילה
הפוסקים דנו על בית הטבילה האם יש לו דין מרחץ אם לאו. בראשונים לא מצאנו חילוק ברור בין בית המרחץ לבית הטבילה, אולם בסברה יש לחלק כיון שבבית הטבילה בזמן הטבילה המים מכסים את ערוותו של האדם כמו ששנינו במשנה בברכות (ג,ה) לגבי קריאת שמע:  "יתכסה במים ויקרא...".
ביחס לסאונה המצויה בבריכות לכאורה גם שם הכל לבושים בבגד ים. אלא שצריך לדון האם במקום כזה, שהחום בו רב, יש גדר של מיאוס

המאירי מחדש שכל האיסור הוא רק במרחץ חם בגלל המיאוס. מתוך כך הוא דן בשאלת הברכה בעת טבילת נידה, הוא מביא את הפוסקים שאומרים כי בכל מקום ש"עומדות ערומות" אין לברך, אלא שלשיטתו הבעיה בברכה היא רק: "במרחץ חם שיש שם זוהמא". וכן כתב רבנו מנוח (ק"ש ג,ג) והביאו הכסף משנה אלא שנשאר בצ"ע, שאם כך מדוע בית הטבילה פטור מן המזוזה.

הט"ז (פד,ב) פתר את הקושי מדוע מחד נדה מברכת בבית הטבילה ומאידך בית הטבילה פטור ממזוזה - הוא השווה את בית הטבילה (מחוץ למים) לחדר האמצעי של בית המרחץ, שבו אין מניחים תפילין ואין חולצים. לשיטתו, הברכה על הטבילה "היא הכרחית שם שהיא שייכת לטבילה" ולכן היא דומה לדין התפילין שכבר הונחו בחוץ ואין לחולצן בדיעבד. המגן אברהם (מה,ב) מתיר את בית הטבילה לגמרי, כשאין אנשים ערומים, משום שגם הוא סובר שהחשש מפני זוהמא הוא דווקא בבית המרחץ.

דין בריכת שחייה ודין סאונה
לפי זה לכאורה בבריכת שחייה בימינו שכל המתרחצים לבושים בבגד ים יש להתיר דיבור בדברי תורה. (יש לסייג שכל האמור הוא רק אם מדובר בבריכה שיש בה צניעות) ועל  פי היתרו של המגן אברהם (שהתיר בבית הטבילה) דבר זה מותר לכתחילה, ולא רק כשיש ההכרח.

ביחס לסאונה המצויה בבריכות לכאורה גם שם הכל לבושים בבגד ים. אלא שצריך לדון האם במקום כזה, שהחום בו רב, יש גדר של מיאוס (כפי שמופיע במאירי וברבנו מנוח). ראשית יש להעיר שדעת המאירי ורבנו מנוח אינם פשט הברייתא ומהגמרא שם משמע שרק בית הכסא מאוס. כמו"כ בסטנדרטים המקובלים אצלנו מבחינת היגיינה קשה לראות את הסאונה היבשה כמקום מאוס. לכן לענ"ד יש לחלק בין סאונה "יבשה" שבה יש להתיר לדבר בדברי תורה ואילו בסאונה "רטובה" שמצוי שם הבל יש לאסור מדין מיאוס, כשיטת המאירי בבית המרחץ.

גילוי ראש
אלא שיש לדון האם מותר לדבר בדברי תורה בגילוי ראש. במסכת סופרים (יד,טו) יש מחלוקת בעניין קריאת שמע בגילוי ראש ומופיעה שם הדעה שכל אזכרת שם בגילוי ראש אסורה. האור-זרוע בהלכות שבת (מג) חושש לשיטה זו. אומנם, מהמובא ממסכת סופרים ניתן לדייק שדיבור בדברי תורה מותר בגילוי ראש, ורק אזכרת שם שמיים נאסרה. וכן הכריע בשו"ע (צא,ג): "יש אומרים שאסור להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה..." (ולעניין הליכה בלא כיסוי ראש, ברור שהדבר אינו מתחייב בבריכת שחייה).

מסקנה
במקום שלא נמצאים ערומים ואין המקום מאוס מותר לדבר בדברי תורה. ואף יש לעודד שיח כזה ויתקיים בנו "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי". אלא שיש להימנע מהזכרת שם שמים.

(מתוך העלון 'שבת בשבתו')