פרשת 'וישלח' החלה עם חזרתו של יעקב אבינו ארצה מחרן. באותה עת, משום מה, הוא החליט לידע את עשו על בואו -- ולא להמתין עד שעשו יגלה זאת ממקורותיו שלו.
על תבונתה של החלטה זו חלקו חז"ל. יש ששבחו את המסר המפייס שבה וראו בה מודל להתנהגות מרככת כאשר ידינו על התחתונה, ויש שהשוֻוה להתנהגות מתגרה -- הדומה לאחד ה"מַחֲזִיק באזני-כֶלֶב עֹבֵר מתעַבֵּר על-ריב לא-לו" (משלי כו, יז). גם אלו שביקרו את יעקב אבינו על החלטתו זו, שיבחוהו על האסטרטגיה המשולשת שבהתמודדותו עם האיום שעשו הווה מולו -- קרי, החלטתו להכין את עצמו, ע"פ רש"י, "לדורון, לתפילה ולמלחמה".
נשאלת השאלה: מכיוון שבתורתנו הקדושה עם ישראל מצא את עצמו במספר מצבי איום-מלחמה, האם אותם שלושה כלים אסטרטגיים באו לידי שימוש בנסיבות אחרות, ואם לאו, מדוע? הבה נתבונן במלחמותיהם של בני ישראל המוזכרות בתורה כדי להפיק תובנות לוחמה מהן -- גם לימינו אנו -- כי לדאבוננו הרב, ניהול אסטרטגי-טקטי של מלחמות נחוץ לנו כיום לא פחות מאשר היה נחוץ אז.
הבה נתחיל עם ניסיונו של אברהם אבינו בעת הרעב שפקד את כנען. רוב המפרשים משבחים את אברהם על שלא הרהר על דברי הקב"ה "שאמר לו ללכת אל ארץ כנען, ועכשיו משיאו לצאת ממנה" (ע"פ רש"י, בראשית יב, י). להבדיל מגישתם זו, הרמב"ן מגיב על החלטתו של אברהם בצורה קשה ביותר: "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בה' שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו כי יש באלֹקים כח לעזור ולהציל, גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה מפני הרעב עון אשר חטא…ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה". (רמב"ן על בראשית יב, י).
כדי להבין את מעשיו של אברהם אבינו, ולהפיק תועלת מלחמתית נוספת ממעשיו, הבה נתקדם בסוגיה: מדוע רק כאשר "הקריב לבוא מצרימה" (שם, יא) ידע אברהם, לראשונה כביכול, שאשתו אשה יפת-מראה? האם לפני כן לא היה מודע ליופיה של אשתו הצדקנית? אלא, לעניות דעתי, מה שהוא ידע לראשונה לפני כניסתם מצרימה הוא שיופיה חייב להוביל לסכנת חייו. ומדוע? בניגוד לפלשתים בארץ כנען, שאותם כבר הכיר אברהם כחברה שאין לה אלֹקים, הוא גילה כעת שמצרים אינה חברה שדומה להם.
למצרים יש אלֹקים, אלא שהוא פרעה והוא דורש מכל נתיניו להביא לו מכל טוב שבמדינה -- כולל את נשותיהם של כל מי שעוברים במדינה. את זה אברהם לא ידע לפני כן, ולכן הוא אמר רק זה עתה: "הנה-נא ידעתי כי אשה יפת-מראה אָתְ" (שם יא). אברהם פחד, כי הוא הבין, כעת לראשונה, שלקיחתה של שרה היא בלתי נמנעת בין אם יהיה זה אחרי מותו ובין אם יהיה זה ללא שייכות למותו. לכן, הלקח הראשון שעלינו ללמוד מאברהם אבינו בתורת הלחימה הוא לדעת את האויב ולא להניח שכל הגויים דומים זה לזה.
ואם תאמר שלא יתכן שאברהם לא הכיר את מצרים -- אזי לקיחתה של שרה מצרימה היתה זהה לשליחת המלאכים לעשו ע"י יעקב, קרי, החזקת אזני הכלב. ולכן הלקח השני בתורת הלחימה הינו להניח לכלבים ישנים לישון.
וזה מובילנו לכלל השלישי: כאשר אתה נתקל במצב מלחמתי ללא ברירה כלשהי, אזי "בתחבֻלות תעשה-לך מלחמה" (משלי כד, ו). 
גם יצחק ידע את אויביו, ויותר מכל, סמך על ה' שתמיד יבוא לעזרתו. ולמרות זאת, אחרי ירידתו של אברהם מצריימה, שניהם אימצו את הכלל שלעולם אין סומכים על הנס
קרי, כאשר אתה נמצא בסכנת חיים, למרות המצווה -- "מְדַבֵּר שֶקֶר תִרְחָק" (שמות כג, ז) -- פיקוח נפש דוחה אותה ומאפשר עשיית תחבולות. לעניות דעתי, ההכשר לשימוש באותו כלל במצבי אנוש קיבלנו מהקב"ה עצמו. כאשר הוא ראה את בני ישראל במצרים שוקעים לשער המ"ט בשערי טומאה, הוא ציווה על משה רבינו לאמר לפרעה שבני ישראל דורשים לצאת ממצרים לשלושה ימים בלבד, כדי לזבוח לה' -- כאשר הוא ומשה ידעו שמטרתם האמיתית שונה לחלוטין.
ואלו דברי ה' למשה: "וּבָאתָ אתה וזקני ישראל אל-מלך מצרים ואמרתם אליו ה' אלֹקי הָעִבְרִיִים נִקְרָה עָלֵינו ועתה נֵלֲכָה-נָא דרך שלֹשֶת ימים בַּמִדְבָּר וְנִזְבְּחָה לה' אלֹקינו" (שמות ג, יח) ומשה הגדיל בתחבולות כאשר הוא ענה לפרעה שהפציר בהם לזבוח "בארץ", קרי, לא במדבר. "ויאמר משה לא נכון לעשות כן כי תועבת מצרים נִזְבַח לה' אלֹקינו הֵן נִזְבַח את-תועבת מצרים לעיניהם ולא יִסְקְלֻנו: דרך שלושת ימים נלך במדבר וְזָבַחְנו לה' אלֹקנו" (שמות ח', כב-כג). תחבולותיו של אברהם לא צלחו ודרכן הוא הכניס את עצמו ואת אשתו למלכודת-דילמה בלתי נסבלת -- ולמעשה אילץ את הקב"ה להוציאם ממנה בצורה ניסית. זו גישה שגויה, כי אין סומכין על הנס וזה הכלל הרביעי בתורת הלחימה.
בכל מקרה, ה' היכה את פרעה, הציל את אברהם ושרה, ונתן את חינם בעיני פרעה, שנתן להם רכוש גדול לפני שגירשם ממצרים (הכל כסימן למה שיהיה עם צאצאיהם כעבור כ-425 שנה). עקב כך אברהם התחזק באמונתו שהקב"ה יהיה עמו בכל מקום ובכל עת, ואמונה זו דחפה אותו לאמץ את הרעיון הבלתי נתפס לתקוף את ארבעת המלכים האדירים בעזרת כמה מאות מחניכיו (כדי להחזיר את לוט לביתו). ולכן, הלקח המלחמתי החמישי שלמדנו הינו אמונה בה' -- שכל עוד אנו דבקים בה' הוא ידבק בנו ויצילנו מידי אויבינו ושונאינו.
מלחמתו של אברהם במלכים היתה מלחמת רשות. אמונה בה' לפני יציאה לקראת מלחמה כזו הינה חיונית. קל וחומר במלחמת מצווה. מלחמה המצווה האולטימטיבית קרתה מיד אחרי צאתם של בני ישראל ממצרים. אז, משום נפלה רוחם -- "ואתה עָיֵף וְיָגֵעַ ולא יָרֵא אלֹקים" (דברים כה, יח). כעונש על אותה נטישת ה', הוא נטש אותם. וכתוצאה מכך בא עמלק ממרחק רב כדי להילחם בהם -- ללמדנו שאמונה בה' ויראת ה' מהווים תנאי הכרחי להגנתנו מפני תוקפות שונאינו. המלחמה ההיא שהיתה אב טיפוס למלחמות ישראל התנהלה בכוח הזרוע ובכוח התפילה -- בו-זמנית. משה הרים את ידיו השמיימה לה', ולוחמי יהושע, תוך כדי לחימה, הביטו השמיימה והתפללו לה', ובשילוב של כוח הזרוע וכוח האמונה ניצחו את עמלק במלחמת המצווה הראשונה של עם ישראל.
אחרי שאברהם חזר מאותה מלחמה נגד ארבעת המלכים הוא נסע לארץ פלשתים. והנה שוב הצהיר בפני אנשי המקום ששרה היא אחותו. מדוע? וגם יצחק עשה את אותו דבר לגבי אשתו. מדוע? התשובה, לעניות דעתי, הינה שאברהם ידע שלפלשתים אין אלֹקים ולכן חברתם מופקרת. ברם, מצד שני, שלא כמו פרעה, אבימלך לא ראה את עצמו כאלֹקים. ולכן, בסביבתה של חבורה של פושעים מן הסוג הזה, ועוד בארץ שבו ה' ציווהו "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה" (בראשית יג, יז), אברהם ידע שאין לו ממה לחשוש. ה' יהיה עמו, והוא וחניכיו, בעזרת ה', יהיו מסוגלים לטפל בכל איום מקרב אותם פלשתים. כך היה עם יצחק אבינו. למרות שהוא הצהיר שרבקה אחותו, הוא לא טרח להתנהג עמה כאחותו -- כי הוא לא פחד מהפלשתים.
גם יצחק ידע את אויביו, ויותר מכל, סמך על ה' שתמיד יבוא לעזרתו. ולמרות זאת, אחרי ירידתו של אברהם מצריימה, שניהם אימצו את הכלל שלעולם אין סומכים על הנס. קרי, כאשר ישנה סכנה לשפיכות דמים, מוטב לעשות מלחמה בתחבולות -- בתחבולות הכוללות תכסיסים והטיות -- ואפילו אי דיבור אמת -- כי הרי מדובר בפיקוח נפש. ומצד שני, כאשר התחבולות לא מועילות אזי מותר וחובה לפנות לה' כי הוא "משען ומבטח לצדיקים".
יש לשים לב שאברהם אבינו לא הוציא דורון לארבעת המלכים כדי לשחרר את לוט. וגם משה, כאשר ניסו בני ישראל לעבור בשטחי אדום, הציע לאדום: "נַעְבְרָה-נָא בארצֶך לא נעבֹר בשדה ובכרם ולא נשתה מֵי בְאֵר דרך המלך נֵלֵך לא נִטֶה ימין ושמאול עד אשר-נעבֹר גְבֻלֶךָ…ואם-מֵימֶךָ נִשְתֶה…ונָתַתִי מִכְרָם" (במדבר כ, יז,יט). משה לא הציע דורון לאדום, כפי שעשה יעקב אבינו לאביהם של אדום. מדוע? התשובה: מתן דורון היה טקטיקה טובה לפייס אח שמעוניין להתפייס. ברם, הצעת דורון לאויב מר משדרת מסר של חולשה ופחד המזמינים מיד תוקפנות מאותו אויב. ולכן, כלל הלחימה השישי הינו: לעולם אל תצפה שדורון ידיר שנאה מלבו של שונא.
יהי רצון שעם ישראל ומדינת ישראל תמיד ידעו כיצד לשמור על עצמם בדרכים שלמדנו מתורתנו הקדושה. כי מול אויבינו-שכנינו הצמאים לשתות את דמינו, הדרכים הראויות להתמודד עמם הינן בתפילה, במלחמה, בתחבולות ובעוז. ובעזרת ה' תמיד תהיו ידינו על העליונה.