המרכיב הכפייתי

ההכנה והחינוך באולפנות ובמדרשות מכינות יותר את הבנות לזוגיות וחיי משפחה, לעומת הישיבות אשר שמות דגשים תורניים. עדיין הרובד הפסיכולוגי האישי קיים תמיד.

ד"ר צבי מוזס , כ"ג בכסלו תשע"ב

ד"ר צבי מוזס
ד"ר צבי מוזס
צילום: עצמי

תופעת הרווקות המאוחרת הפכה לנושא מדובר וכאוב במגזר הדתי לאומי, ורבים וטובים עוסקים בה בניסיון לעזור.

הנושא עלה למודעות הציבור וקמו יוזמות כלליות ופרטיות, מפעלי שידוכין ופגישות מאורגנות של פנויים ופנויות. הסדרה "סרוגים", אשר התחילה מתופעת ה"ביצה" הירושלמית, תרמה אף היא להעלאת המודעות לנושא.

בכל המהומה החברתית והרעש התקשורתי בולטת דממת הפסיכולוגים. אי שם בקליניקות עוסקים המטפלים ברווקים מאוחרים, ומשקיעים מאמץ רב ל"חתן" את המטופלים, כלומר לסייע להם להתמודד עם הקשיים בדייטים ובקבלת החלטה. פסיכולוג איננו שדכן.

כמי שעוסק במטופלים המתקשים למצוא בני זוג שנים רבות, נחשפתי בהדרגה לבעייה אשר מאפיינת רבים מהסובלים מרווקות מאוחרת. אין הכוונה לכאלו שבאופן מודע ובהחלטה אישית לא ממהרים להתחתן, אלא באלו שרוצים מאוד להתחתן, מתחילים לצאת לדייטים מגיל צעיר, יוצאים לעשרות ומאות היכרויות, ומתקשים ביצירת קשר משמעותי.

לחלקם היה בעבר קשר משמעותי, בדרך כלל קצר, חלקם אף התארס ולאחר מכן בטל, וחלקם לא הצליחו להגיע לקשר כזה. מרגע שהם מתקרבים או עוברים את גיל השלושים העניין הופך לכבד ומעיק.

הבעייה שאני רוצה להעלות היא המרכיב הכפייתי, שבכל העיסוק הציבורי קבל חשיפה וביטוי מספיק. לעתים קרובות נוהגים
חלק מהקידמה החברתית היא יתר מודעות לאיכות בני הזוג, ורצון למצוא מישהו ברמה גבוהה יותר. עקב ההתפתחות של בנות בחברה בכלל וגם בציבור הדתי, יש להן דרישות, והצפייה היא שבן הזוג יהיה ברמתן ומעלה
לומר על רווקים מאוחרים שהם "בררנים", יש להם דרישות, והם לא מוכנים להתפשר, ולעתים הרווקים וסביבתם הקרובה "מאשימים" את החברה והמצב בקושי להינשא, לא שמים את האצבע ו"שוברים את הראש" בניסיון למצוא שידוך הולם.

חלק מהקידמה החברתית היא יתר מודעות לאיכות בני הזוג, ורצון למצוא מישהו ברמה גבוהה יותר. עקב ההתפתחות של בנות בחברה בכלל וגם בציבור הדתי, יש להן דרישות, והצפייה היא שבן הזוג יהיה ברמתן ומעלה. הצבת רף וסדרי עדיפויות בבחירת בני זוג היא נכונה, אך התופעה שאני מצביע עליה כאשר הרף איננו גבוה מדי או לא גמיש, כמו להבדיל בענף הספורט קפיצה לגובה, והוא מצומצם וחד מימדי.

כפסיכולוג חשוב לומר שבנושא זה "לא הכל פסיכולוגי", כמו שנכון לומר לצבא עורכי הדין והשופטים שלא "הכל שפיט". לתופעת הרווקות המאוחרת יש רקע וסיבות סוציולוגיות רבות ועמוקות. השינוי הדרמטי במעמד האשה בחברה בכלל ובחברה הדתית בפרט, התנודות בין צניעות למתירנות בנושא המיני, ושינויים בתפיסת הזוגיות והמשפחה גרמו ליתר קושי בבחירת בני הזוג, ובפיתוח מערכות יחסים.

בתקופתנו גיל ההתבגרות מתחיל מוקדם ממה שהיה בדורות הקודמים, אך מתפרס ונמשך עד לגיל מאוחר, סוף שנות העשרים ולעתים גם שלושים פלוס. השינויים חברתיים והכלכליים דורשים מצעירים תקופת לימודים והכשרה מקצועית ארוכה יותר, ובהתאם גם ההבשלה הרגשית מתעכבת. בנות מקדימות את הבנים בהבשלה הרגשית, ונוצרת אי התאמה חברתית. ההכנה והחינוך באולפנות ובמדרשות מכינות יותר את הבנות לזוגיות וחיי משפחה, לעומת הישיבות אשר שמות דגשים תורניים. תופעת הנישואין המוקדמים היא בעייתית לא פחות, גורמת להרבה נישואי בוסר ומעלה את אחוז הגירושין.

מול בעיות חברתיות אלו מתחילה החברה הדתית להתמודד, ונעשה מאמץ חינוכי להכין יותר את הצעירים לדייטים, כיצד לנהוג ולהתנהג, על מה לשים דגש, סדרי עדיפויות וקבלת החלטות.

אבל עדיין הרובד הפסיכולוגי האישי קיים תמיד, ויש להעמיק ולנסות מה גורם לקושי. בעבר היה הקשר האדיפלי עם ההורים גורם מעכב ביכולת להיפרד מהבית, וגם היום, במיוחד כאשר קשה לצעירים לשכור דירה ולצאת מהבית, התסביך הזה קיים, אך במידה פחותה מבעבר. לעומת זאת הדמויות ההוריות המופנמות, רמת הצפיות מהילד, והקשר הזוגי שהיה אצל ההורים משפיעים באופן מודע ולא מודע, לטוב ולרע. היום עם הצטברות הידע המקצועי, ניתן לזהות בעיות פסיכולוגיות אחרות כגון חרדה חברתית, הפר
הפרפקציוניזם, שהוא חיפוש מתמיד ולא ריאלי אחר שלמות, הוא אחד המאפיינים של המרכיב הכפייתי, וגורם לפסילה ולאי יכולת להתמודד ולקבל החלטות. התחושות המתלוות לעתים לכפייתיות הן חשיבה שלילית, חשדנות יתר,פסימיזם ודגש על חצי הכוס הריקה
עות האישיות לגווניהם, הפרעות קשב וריכוז. אבל מנסיון ההפרעה הכפייתית בולטת כגורם השפעה מרכזי, ברמה כזו או אחרת.

אז מה זו הפרעה כפייתית? ואיך היא משפיעה על היכולת ליצור קשרים ולקבל החלטות? הפרעה כפייתית היא נטייה של אדם להיקלע למחשבות חוזרות ונשנות, לרוב שוליות ללא יכולת להשתחרר מהמחשבה. לעיתים המחשבות מלוות בהתנהגות כפייתי ואף טקסים. האדם לרוב מודע לכך שהמחשבה/ ההתנהגות אינה הגיונית אך מתקשה להשתחרר ממנה. הכפיתיות יכולה להופיע בטווח רחב של חומרה החל מנטיה קלה ועד למצב בו המחשבות משבשות לחלוטין את התפקוד היומיומי. האלמנט הכפייתי מוסתר ע"י כל מיני אמונות ודעות, רציונליזציות והצדקות, באופן שגורם בלבול הן למטופל והן למטפל.

ואיך כל זה שייך לזוגיות? המרכיב הכפייתי גורם לרגישות לפרטים שמפריעים בבן הזוג, להיצמדות לנקודה מסויימת או במראה החיצוני או באופי, שעוברת הכללה ופוסלת את המועמד/ת המיועד. לדוגמא מי שעוסק נקודתית במבנה האף, איבר מסויים במבנה הגוף , תכונה נקודתית כמו הרגלי אכילה מעצבנים וכ'ד, לא מצליח להשתחרר מלחשוב על כך ובסופו של דבר פוסל את בן הזוג.

הפרפקציוניזם, שהוא חיפוש מתמיד ולא ריאלי אחר שלמות, הוא אחד המאפיינים של המרכיב הכפייתי, וגורם לפסילה ולאי יכולת להתמודד ולקבל החלטות. התחושות המתלוות לעתים לכפייתיות הן חשיבה שלילית, חשדנות יתר,פסימיזם ודגש על חצי הכוס הריקה.

הבעייה הכפייתית לא תמיד מודעת לצעיר, הוא מרגיש שמשהו מפריע אבל לא מזהה מה, אבל מה שברור הוא שהוא סובל וחש לא בנוח, וכאשר הוא מודע לבעייה, הוא חש שזה משהו פנימי שכופה את עצמו עליו, ואין לו את החופש והבחירה להשתחרר ממנו בכוחות עצמו. הטיפול הנדרש הוא שילוב של שיחות וטיפול תרופתי קל, שעדיין מפחיד רבים וטובים בשל דעות קדומות וסטיגמות.

ולכן, גם אם הרווקות מאוחרת, לא מאוחר מדי ללכת לטיפול, הדורש השקעת זמן וכסף, ועבודה, אבל התוצאה של הקמת משפחה, עושה את הטיפול שווה.