הם ממשיכים לטבוח

אכן, עם תרבותי אנחנו. עוד לא יבש הדם בחברון, עוד לא נמחה מבט התדהמה מפניהן של האלמנות הטריות, וכבר התפתח לו כאן ויכוח בלשני נוקב בשאלת הגדרתו המדויקת של האסון.

חגי סגל , ט"ו בכסלו תשס"ג

דעות נפרד. חגי סגל
נפרד. חגי סגל
צילום: אלירן אהרון
אכן, עם תרבותי אנחנו. עוד לא יבש הדם בחברון, עוד לא נמחה מבט התדהמה מפניהן של האלמנות הטריות, וכבר התפתח לו כאן ויכוח בלשני נוקב בשאלת הגדרתו המדויקת של האסון: האם היה זה טבח, כהגדרת דובר משרד החוץ, או שמא ארוע דמים, פיגוע קשה, תקרית חמורה, קרב מר?

אפילו ראש הממשלה נטל חלק בדיון. הוא התפנה לרגע ממלחמת המחץ שלו בטרור, ממאבקו המזהיר בגל השכול הפוקד אותנו מאז תחילת כהונתו, כדי להבהיר שזה לא היה רצח או טבח, אלא קרב גבורה של חיילינו.

ואמנם, יש חשיבות רבה, מרחיקת לכת, לשאלה אם היה בשבת טבח בחברון או לא היה. היא חשובה לפחות כמו השאלה העתיקה אם יהודה ושומרון זה "שטחים" גרידא ואם הערבים כאן הם בעצם "פלשתינים". הרי אף אחד מאיתנו לא יוותר לעולם על ארץ ישראל, חלילה, רק על השטחים. אף אחד גם לא יסכים להעניק על חשבוננו לערבים מדינה נוספת, 23 במספר, כי אם ל"פלשתינים" הגלמודים, עשוקי המולדת.

לכן, אחרי כל פיגוע יש הקפדה רבה בתקשורת על ניסוח מדויק של נסיבות המוות: המתנחל נהרג, החייל נופל והקיבוצניק נרצח. אם יוחלפו היוצרות בטעות, או אם יוכרז על נוסח פטירה אחיד, מישהו עוד עלול לחשוב שאין הבדל מוסרי בין קיצור פתיל חייו של מתנחל בוגר בידי מחבל ("פעיל תנזים") לבין קיצור חייו של סתם יהודי ממערב לקו הירוק. לא בכדי טרח פעם פרופסור ידוע, במאמר בלתי נשכח ב"הארץ", להצביע על אבחנה מובהקת בין שני המקרים.

הפעם, מלאכת האבחון נעשית ביתר תחכום, כאילו לשם התחשבות ברגשות של המשפחות השכולות. מתנגדי המונח "טבח" טוענים שהוא מציג את חללי חברון הגיבורים כצאן חסר ישע. דורון רוזנבלום, איסטניס לשוני ותיק, ממגיני שמו הטוב של צה"ל מאז ומעולם, אפילו טען שלשום שיש כאן כרסום במיתוס הגבורה וההרתעה של צבאנו האהוב.

קשה לחלוק על שתי הטענות הללו, ובכלל מומלץ לקמץ בהגדרות מתלהמות לפיגועים, ולו גם פיגועים המוניים, אבל חשוב מאוד להדגיש שאין הבדל עקרוני בין פגיעה של מחבלים באזרחים לבין פגיעה בחיילים. אגב, גם לא בין פגיעה במתנחלים חמושים מקרית ארבע לבין רצח ילדים באיתמר. בכל המקרים הללו מדובר בנסיון של האימפריאליזם הערבי להשתלט בכוח הנשק על ארצם של אחרים.

המחבלים שרצחו את בני משפחת אוחיון במצר, כמו המחבלים שירו בדרור וינברג וחייליו, אינם לוחמי חופש אלא נציגיה של האנטישמיות הקלאסית במהדורת 2002. הם טבחו בתרפ"ט את יהודי חברון, בטרם היות הכיבוש, והם ממשיכים לטבוח שם היום, כי זה פשוט התחביב שלהם. לרצוח יהודים, במדים ובלעדיהם. רק אחרי שיצליחו לחסל את היהודי האחרון תתכנס האקדמיה לעברית כדי לקבוע סופית אם היה זה טבח ברברי או קרב הוגן.