בִּבְכִי יָבֹאוּ

יוסף למד לאהוב את אחיו רק במצרים, רחוק מהם. בהיותו בבית אביו הוציא את דיבתם רעה, ולא ראה את מעלתם כנושאי סגולת ישראל.

הרב ברוך אפרתי , ז' בטבת תשע"ב

גם אם יחזור אדם על כל נבואות הנחמה בתנ"ך, ספק אם ימצא נבואת נחמה עמוקה כנבואת ירמיהו המופיעה בפרק השלושים ואחד בספרו.

רבות נכתב על נבואה זו בכל הדורות, החל מהגמרות הגדושות בדרשות על פסוקי הפרק, המשך בכתבי הסוד, וכלה בפרשני הפשט. גדולי ישראל ראו בה את סדר גאולת ישראל בימות המשיח, ואין ספק שעוד תחשוף בפנינו הגאולה עומקים נוספים הרמוזים בפסוקים שבפרק לא' בירמיה.

לא כאן הוא המקום להעמיק בענייני הפרק הזה, אך יש להבחין במושג חשוב הנמצא בו, הקשור לפרשתנו ולימינו.

כך ירמיה מתאר את קיבוץ הגלויות בראשית הפרק - "הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ...קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה, בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם".

יש לעיין מה עניין הבכי לגאולת ישראל. לכאורה, גאולה כל כולה הוא עניין השמחה, עניין הדבקות בשלימות- "וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם", ומה לבכי ולזה?

הרב זצ"ל באר במאמרו הגדול 'למהלך האידיאות בישראל', שתיאורי הבכי של ירמיה מתארות "איזה יגון קודר שעוד ממלא את לב שבי הגולה הבאים אל נחלת עולמים. זה היגון הקודר, שגרם הפסק הגלות". הרב באר את הבכי כבכי של יגון, בכי של גלותיות קטנונית המכאיבה לנו כאשר אנו מנסים להשתחרר ממנה ולקום לתחיה. חלק מנפשנו מבקש להישאר בגלות, ומכאן הכאב בתהליך הגאולה והבכי הבא בעקבותיו.

בשולי דברי הרב, אולי ניתן לומר שיש פן נוסף בדברי ירמיה אודות הבכי בשלבי הגאולה.

בפרשתנו אנו נפגשים עם הדרמה הגדולה מכולן, התגלות יוסף לאחיו. במרכז ההתגלות- בכיו של יוסף הצדיק, אשר נשמע קולו בכל בית פרעה.

בכיו של יוסף אינו בכי של צער, ואינו בכי של שמחה. הוא אינו מצטער על דבר, שהרי זה עתה הוא התגלה והוא משביר הארץ. חלומותיו התגשמו, והוא אף עתיד להיפגש שוב עם אביו. ומאידך, הוא אינו שמח, שהרי יכל בנקל להתוודע ל
בכיו של יוסף אינו בכי של צער, ואינו בכי של שמחה. הוא אינו מצטער על דבר, שהרי זה עתה הוא התגלה והוא משביר הארץ
אחיו כבר בתחילת הגיעם למצרים. הוא מתאפק ובוכה בסתר לאורך הסיפור עד עתה, בכי שאינו מגיע משמחת הלב.

יוסף למד לאהוב את אחיו רק במצרים, רחוק מהם. בהיותו בבית אביו הוציא את דיבתם רעה, ולא ראה את מעלתם כנושאי סגולת ישראל. כבר יעקב לא אהב את העובדה שיוסף הפיץ את חלומותיו ברבים, וכדברי רש"י על גערת יעקב ביוסף- "לפי שהיה מטיל שנאה עליו". והאחים מצידם, ראו ביוסף סיכון גדול על המשכיות האומה, "וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם". יוסף ואחיו לא הרבו אהבה ביניהם, בלשון המעטה.

והנה, דווקא המרחק הגאוגרפי והארוך בין יוסף לאחיו גרם לחזרה בתשובה של שני הצדדים. האחים שבים בתשובה על מכירת יוסף "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ", ומגנים במסירות נפש על אחיו מאימו, בנימין. ויוסף, חוזר בתשובה משנאת אחיו. הוא מתרגש בראייתם ובוכה בסתר, יוצא מגדרו כדי לסייע להם במתנות ובאוכל לאחר הגילוי שלו, ואינו נוקם בהם לאחר מות יעקב.

בכיו של יוסף הוא בכי מיוחד הבא בעת גילוי האחווה במדרגה גבוהה, אחווה שנבנתה מתוך מרחק גדול. בכי של געגוע הבא לפורקן של חיבוק גדול וחיבור פנימי ושלם. דוקא בגלותו למד יוסף לאהוב ולהתגעגע, למד לשים לב למאחד, בצד המפריד.

בכיו של יוסף, בהיותו אחד השיאים של ספר בראשית, בודאי מסמן אבן דרך כלפינו. מהלך הגאולה בדורנו מצריך את מדרגת בכיים של יוסף ואחיו- "בִּבְכִי יָבֹאוּ". גם דור הגאולה, בבואו מבית הקברות של הגלות לארץ חייו, בוכה בכי גדול של פורקן הגעגוע לאחווה. הבכי של כולנו הוא על הגעגועים לחיי קודש בריאים בארץ ישראל, שבסיסם אהבת אחים. מאסנו בחיי הגלות והפיזור ואנו כוספים לחיי מלכות, חיים של אחווה כללית.

ואף על פי כן, יש להניח שרוב הידיעות ברוב העיתונים והאתרים (גם הדתיים), יהיו ביקורתיים (כלפי מאן דהם) גם בשבת הזו. אנו ביקורתיים מסיבות טובות כמובן, מבקשים את ההשתפרות של כולנו.

אולם בימים אלה, בהם אנו עסוקים בביקורת כלפי חברינו- ביקורת על צה"ל, על הממשלה, על העולם החרדי, על העולם החילוני, על 'נוער הגבעות', על התקשורת, על עולם התורה ועוד, עלינו לשאול- האם אנו שמים לב מספיק אל המובן מאליו? האם הביקורת שלנו אחד על השני, אינה גורמת להפסקת בכי הגעגועים לאחווה?

בכיו של יוסף צריך להישמע באוזנינו יותר. בכיים של שבי ציון, של הורינו שהגיעו לארץ מפירודי הגלות, צריך להישמע. הבה לא נפסיק את המובן מאליו- את האחווה שנבנתה מתוך אלפי שנות גלות וגעגוע. הבה לא ניתן לביקורת להיהפך לעיקר חיינו.

טוב שיש ביקורת, לולי ביקורת העולם ישוב לתוהו. אולם אסור שהיא תצל על יסוד האחווה שבנו, אחווה שקנינו בבכי רב ובשנות גלות ארוכות, אחווה שהיא הבסיס לגאולתם של ישראל.