שניים מקרא ואחד תרגום

האם קריאת "שניים מקרא ואחד תרגום" הינה חיוב, ואם כן כיצד יש לקיים את ההלכה?

הרב רא"ם הכהן , ח' בטבת תשע"ב

הרב ראם הכהן
הרב ראם הכהן
שלומי שלמוני

מקור הדין
בגמרא במסכת ברכות (ח,א) מובאים דבריו של רב הונא בר יהודה בשם אמי: "לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו: "עטרות ודיבן", שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו".

שיטת הראב"ן - חיוב רק למי שאינו בבית הכנסת
מלשון המימרה "לעולם ישלים" נראה שמדובר בחובה, וכך הבינו כל הראשונים. אלא שנחלקו הראשונים על מי חלה החובה. הראב"ן (חלק התשובות,פח) צימצם את החיוב רק למי שאינו יכול להגיע לבית הכנסת ולכן: "צריך לכוין השעה שקורין הציבור בפרשה בבהכ"נ ויקרא גם הוא ביחיד שנים מקרא כנגד שנים הקורין בבית הכנסת ואחד תרגום כנגד המתרגם בבית הכנסת". כלומר החיוב הוא על מי שלא נמצא בציבור בפועל ולכן הוא צריך להשלים את כל המשתתפים בקריאה - את העולה, את הקורא ואת המתרגם. בהמשך דבריו הוא מביא את דעת רבותיו שהבינו כי "שניים מקרא" מתייחס למנהג שהיה מקובל בזמנו: נוסף על הקריאה בציבור, כל אחד היה קורא לעצמו את הפרשה פעם נוספת בשבת בבוקר קודם התפילה. הראב"ן מדייק ודוחה את דבריהם אלא שאת עצם המנהג הוא מותיר על כנו.

שיטת הרמב"ם - חיוב עצמאי ונפרד
בניגוד לזה הרמב"ם כתב בהלכות תפילה (יג,כה): "אף על פי שאדם שומע כל התורה כולה בכל שבת בצבור, חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת שנים מקרא ואחד תרגום. ופסוק שאין בו תרגום קוראהו שלש פעמים עד שישלים פרשיותיו עם הצבור". ומרן בשו"ע (או"ח רפה) העתיק את לשון הרמב"ם להלכה.

כלומר, לשיטת הרמב"ם והשו"ע הקריאה היא חובה נוספת על חובת שמיעת קריאת התורה בציבור, ולא תחליף למי שלא שמע. ההבדלה שעושה הרמב"ם בין הקריאה בציבור לקריאת "שניים מקרא ואחד תרגום" מתאימה לשיטתו בקריאה בציבור שאותה הוא מגדיר כ"שמיעת התורה" (תפילה יב,א). את החובה בנוסף לשמיעת כל התורה (כלומר קריאת שמו"ת) הגדיר הרמב"ם כחובת "קריאה לעצמו". לאור זה שיטת הרמב"ם שישנה חובה כללית לשמוע את כל התורה כולה וישנה חובה נוספת שאדם יקרא לעצמו.
בעקבות הרמב"ם שחילק בין הקריאה והשמיעה יש להחמיר כדברי הגר"א שלא לקרוא בזמן קריאת התורה אפילו בלחש

כמה פעמים יש לקרוא
מהרמב"ם שצוטט לעיל עולה כי החובה היא לקרוא שלוש פעמים - כשאחת הקריאות מוחלפת בתרגום. וכך הבינו רב האי גאון (אוצר הגאונים חלק התשובות) ותוספות בשם רש"י (ד"ה אפילו).

ערוך-השולחן ביאר שהקריאה לעצמו שלוש פעמים יונקת מן הגמרא בסוטה (לו,ב) שם מובא כי התורה שבעל-פה נשנתה שלוש פעמים. עוד נוסיף, כי שלוש פעמים הינו מספר שמבטא קביעות כמו חזקת שלוש שנים.

אולם הרא"ש (סימן ח) מביא דעה שמילים שאין להם תרגום אין חובה לקרוא בשלישית. אבל למסקנה הוא אומר שנהגו כרש"י. גם על פי השיטות שאפשר להמיר את התרגום בפירוש רש"י יוצא שאין הכרח לחזור שלוש פעמים על כל מילה שכן וודאי שלא כל מילה ומילה מתפרשת בדבריו. אלא שהמשנה ברורה סובר שמי שלומד רש"י במקום תרגום צריך לקרוא בשלישית פסוקים שאין עליהם פירוש רש"י.

איזה תרגום לקרוא
בביאור ה"תרגום" נחלקו הראשונים:
שיטת רב עמרם גאון בסידור (שחרית של שבת ח"ב,לא): שיש לקרוא דווקא תרגום אונקלוס לפי שניתן בסיני. לעומת זאת, הר"י מלוניל, ריבב"ן ושיטה המובאת בתוספות פסקו שיוצאים ידי חובה בתרגום לכל לשון שמבינים. אלא שבתוספות חלקו וקבעו שדוקא תרגום אונקלוס שמוסיף על הפשט העברי וכן הכריע בטור.

הסמ"ג (יט) דן לפני רבותיו והסכימו עמו שפירוש עדיף מתרגום, וכך הכריע הרא"ש והטור והשו"ע; אלא שחתם את דבריו: "וירא שמים יקרא תרגום וגם פירוש רש"י".

קריאת שמו"ת במקביל לקריאת התורה
לפי פשט הרמב"ם אין לקרוא שמו"ת בזמן קריאת התורה של הציבור. שהרי ביארנו לעיל כי לשיטתו השמיעה הינה חיוב נפרד. בניגוד לזה מביא הבית יוסף (רפה,ה) מסורת מרבי יהודה החסיד שהיה קורא שמו"ת בזמן קריאת התורה, כך מכריע בשו"ע (שם ובסימן קמו). אלא שהדברים תמוהים מאוד מפני שבתחילת הסימן הכריע כרמב"ם שראה בשמיעה גדר נפרד. אכן בשבלי-הלקט (לט) בשם רבו מחייב שמיעה ואוסר לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום. גם המגן-אברהם (קמו,ה) הביא בשם השל"ה להחמיר כן וכן בשם הגר"א במעשה-רב, שצריך לשמוע כל תבה ותבה והובאו דבריהם במשנ"ב (רפה,יד) אולם הוא פסק כמג"א בשם מטה-משה שכתב שאין להחמיר בזה. ברם לענ"ד בעקבות הרמב"ם שחילק בין הקריאה והשמיעה יש להחמיר כדברי הגר"א שלא לקרוא בזמן קריאת התורה אפילו בלחש.

(מתוך העלון 'שבת בשבתו')