הטיפה והים

יש כאלה אשר שקועים בחזיונות רחוקים והמציאות הקשה טופחת על פניהם והם מתייאשים, ויש שחיים את ההווה עם כל קשייו ומתייאשים.

הרב עמי חזן , כ"ב בטבת תשע"ב

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

בפרשת שמות אנו פוגשים בילדה גיבורה בת שש, שאע"פ שטפחו בפניה ויש אומרים שאף ירקו בפניה, היא זאת אשר מגלגלת את כל התהליך של יציאת מצרים. מה יש בה במרים, בת עמרם, אחות משה ואהרון, שמצליח לגאול אותנו ממצרים?

תכונה ראשונה – לוחמת ! מרים לוחמת יחד עם אמה המיילדת כנגד גזירת פרעה 'אם בן הוא והמיתן אותו, ואם בת היא וחיה'. 'ולא עוד אלא שהעיזה פניה כנגד פרעה וזקפה חוטמה בו ואמרה לו : אוי לו לאותו האיש כשיבוא האלוקים ליפרע ממנו... נתמלא עליה חימה להרגה... אמרה לו שפרה – אתה משגיח עליה? תינוקת היא ואינה יודעת כלום.

'ולוחמת נגד אביה שאמר 'לשווא אנו עמלין' וגירש את אשתו, עמדו כולם וגרשו את נשותיהן על מנת שלא יוכלו מצרים להרגם. באה מרים הקטנה ואמרה לאביה 'שלך קשה משל פרעה! א. פרעה גזר על הזכרים ואתה גם על הנקבות. ב. אתה צדיק וגזירתך ודאי מתקיימת, פרעה רשע ואין קיום לגזירתו.'

במילים אחרות, מרים אמרה לעמרם אביה – אתה תעשה מה שמוטל עליך והקב"ה יעשה את שלו. המעשה שלך זורע ייאוש בעם. בנים זה המשכיות, זה תקווה, ובלי זה אין גאולה.

אך מעבר להיותה לוחמת, מרים היא גם חולמת. 'שהיתה פועה ברוח הקודש ואומרת – עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל' וכשנולד הבן ונתמלא הבית אורה נשקה אביה על ראשה ואמר לה 'בתי, נתקיימה נבואתך'. אך כשנאלצו לשים אותו בתיבה ביאור, טפח אביה על ראשה ואמר 'בתי, היכן נבואתך?!'

ומרים ממשיכה ו'מתאמצת בנבואתה' ומתיצבת 'מרחוק' - 'מרחוק ה' נראה לי', וצופה כיצד אפשר לקדם את הגאולה. וכשבת פרעה אובדת עצות, מרים מיד שם כדי להציע לה מינקת מהעבריות, וההמשך ידוע.

* מאיפה יש לילדה בת שש כוח ללחום וכוח לחלום כנגד כל הסיכויים, כשאפילו המנהיגים כבר אובדי עצות?
מרים לוחמת יחד עם אמה המיילדת כנגד גזירת פרעה. אמרה לו : אוי לו לאותו האיש כשיבוא האלוקים ליפרע ממנו

הסוד טמון בשמה – מרים.

באופן פשוט מרים נקראת על שם מרירות החיים במצרים, מרירות השעבוד.

אך לענ"ד מעבר לכך יש בשם זה משמעות עמוקה וחשובה:

מר = טיפה. 'הן גויים כמר מדלי', המר היא טיפה מהדלי הנצברת בשפתו.

מרים = טיפה + ים. הים הוא המגמה הרחוקה. לשם הכל הולך 'כל הנחלים הולכים את הים'. והטיפה היא המאורע הפרטי, הרגעי, הקרוב.

'תלמידי חכמים נקראים סופרים – שיודעים לספור את הטיפות שבים'. תלמידי חכמים יכולים לדעת איך כל טיפה וטיפה שייכת אל הים, איך כל מאורע ומקרה שקורים לנו כאן ועכשיו שייכים אל המגמה הכללית, אל הים הרחוק.

יש כאלה אשר שקועים בחזיונות רחוקים והמציאות הקשה טופחת על פניהם והם מתייאשים, ויש שחיים את ההווה עם כל קשייו ומתייאשים.

ויש את מרים! שגם לוחמת וגם חולמת. שלוקחת את המאורע הפרטי ומתאמצת בנבואתה עד שגם הוא נקשר אל גאולתם של ישראל. לוקחת את הטיפה ומביאה אותה אל הים.

גם אנחנו – לעיתים שוכחים את החזון, את אופייה של הגאולה שאנו נמצאים בתוכה ושוקעים במרירות של הפרטים, של הטיפות הפוקדות אותנו ומתייאשים מן הגאולה.

הבה נלמד ממרים – שלא מתייאשים, לא מעם ישראל ולא מחזון הגאולה. ונרים את רוחו של העם על ידי השבת החזון. ומה שהיום מר- כשיתברר כיצד גם הוא קשור לתכלית הגאולה – יהפך למתוק...