לחדד את התקווה

המשימה כעת היא לחדד את התקווה כך שתגבר על הדאגה. המשימה היא ללמוד כולנו לדבר עם כולנו

ח"כ ד"ר עליזה לביא , כ"ב בטבת תשע"ב

ד"ר עליזה לביא
ד"ר עליזה לביא
אתר האינטרנט

"בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה" – פסוק מפורסם, החותם את ספר שופטים והפך לשגור על לשונם של רבים.

מקריאה לעומקו של התיאור המופיע בפרקים הקודמים לפסוק, למדים שלא מדובר באנרכיה במישור האישי, אלא בשבטיות; לא בפשיעה המשתוללת ברחובות, אלא בחוסר אחדות מינימאלית בעם. אם שבט מסוים מותקף, הוא מצליח לכל היותר לגייס לעזרתו את שכניו, החוששים שהם יהיו הבאים בתור.

רק המעשה הנורא של פילגש בגבעה מצליח לאחד את העם – ובצורה איומה: 11 שבטים נגד אחד. החברה הישראלית של 2012 לא נמצאת באותו מקום, אך דומה שהיא גם לא ממש רחוקה ממנו. צדק חיים חפר שקרא להרים כוס לחיי "העם הזה המפולג כל השנה, כיצד הוא קם כשהוא מריח סכנה... העם הזה מתי נחלץ הוא לעזרה, כשהוא רואה שיש אתגר או יש צרה".

אך מה קורה בחיי היום-יום? האם אנחנו מכירים זה את זה, מדברים זה עם זה, מקשיבים זה לזה? יחסי דתיים-חילוניים מספקים שתי תשובות מנוגדות. מצד אחד: ויכוחים ועימותים על הדרת נשים, על פעילות של החזרה
לזכור כולנו להקשיב לכולנו. בלי התלהמות, בלי דרישות, בלי איומים, בלי כותרות, בלי עורכי דין. עם נכונות להכיר בכך שיש דעות שונות, עם רצון לחפש את המשותף
בתשובה, על תחבורה בשבת. מצד שני: מקומות עבודה המתחשבים בצרכי עובדים, שמירת שבת במרחב הציבורי. מצד אחד: חיילים דתיים היוצאים מן האולם בעת שירת נשים.

מצד שני: חיילים השומרים כשרות – גם כשלא חייבים - מתוך כבוד לחבריהם. מצד אחד: סטודנטים המבקשים הפרדה מגדרית בחדרי כושר. מצד שני: שיעורי יהדות המושכים אלפי צעירים. מצד אחד: צעירים דתיים-לאומיים המסתגרים בתוך שכונות משלהם. מצד שני: תיקון ליל שבועות בצוותא תל-אביב הופך להיות נחלת רבים. התמונה המורכבת הזאת יוצרת הן מקום לדאגה והן פתח לתקווה. דאגה – על ההקצנה משני הצדדים, המלובה בידי תקשורת (כללית וחרדית כאחד) ובידי רודפי כותרות (שוב: חילוניים וחרדים כאחד). תקווה – משום שיש לא מעט נקודות מפגש, בהן מותר גם להסכים שלא להסכים.

המשימה כעת היא לחדד את התקווה כך שתגבר על הדאגה. המשימה היא ללמוד כולנו לדבר עם כולנו, וחשוב עוד יותר: לזכור כולנו להקשיב לכולנו. בלי התלהמות, בלי דרישות, בלי איומים, בלי כותרות, בלי עורכי דין. עם נכונות להכיר בכך שיש דעות שונות, עם רצון לחפש את המשותף, עם שאיפה להגיע לעמק השווה, עם הבנה שאין כאן מנצחים ומפסידים, עם תפיסה של עם אחד – ולא עם אחיד.
זוהי משימה של הורים, מחנכים, קצינים, מרצים. זה צריך להתחיל מהבית, לעבור בבית הספר, להימשך בצבא ולהגיע לאוניברסיטאות, למכללות, לסמינרים ולישיבות. זה צריך להיות מלווה קודם כל בדוגמא אישית, בהסברה שיש אנשים שחושבים אחרת וחיים אחרת – ועדיין כולנו בני אותו עם, בני אותה מדינה ושותפים לאותו גורל. וזה צריך להגיע למישור מעשי של חיפוש אחרי פתרונות שכולם יוכלו לחיות איתם.

למשל: חייל דתי שלא רוצה לשמוע שירת נשים – שישמור או יעשה תורנות מטבח, אבל שלא יכריחו אותו לפעול נגד מצפונו מחד, ושלא יקום בהפגנתיות מאידך. למשל: לאפשר לציבור חרדי להקים קווי אוטובוס פרטיים בריכוזים גדולים, בהם ינהג כרצונו, אבל להבטיח שנשים לא יושפלו כאשר מדובר בקווים ציבוריים. למשל: לכבד את השבת במרחב הציבורי, ולא להתערב בנעשה במרחב הפרטי. ואלו כמובן רק דוגמאות בודדות. החשוב ביותר הוא: בואו נדבר ובואו נקשיב. כמעט כולנו יודעים, שזה עובד במישור ה"אחד על אחד", כאשר לדתי יש חבר חילוני, ולחילוני יש קולגה דתי. אין שום סיבה שזה לא יעבוד במישור הקהילתי והלאומי. צריך רק רצון טוב.