חוק האזרחות: השמחה מוקדמת מדי

השמחה במחנה המיינסטרים הציוני על החלטת הבג"ץ שלא לבטל את חוק האזרחות, היא שמחת שווא, כל עוד רשאי הבג"ץ להחליט על חודו של קול על ביטול חקיקה לאומית.

מנחם רהט , כ"ד בטבת תשע"ב

דעות נאמן וביניש בטקס
נאמן וביניש בטקס
צילום: עצמי

צהלה בימין: הבג"ץ איננו כל כך אנטי לאומי כפי שנטינו לחשוב. סוף סוף – כך עולצים במחנה הלאומי - התעשת הבג"ץ והתיישר לימין, כשדחה את עתירת ארגוני השמאל לפסול את חוק האזרחות. הבג"ץ - מתמוגגים בימין - מתנער מחיבוק הדב של השמאל הקיצוני, וחוזר ל'מיינסטרים' הלאומי, בכך שאישר את החוק, השולל מערביי השטחים שנישאו לערבים ישראלים, את האזרחות ישראלית ואת זכות השיבה.

באמת סיבה למסיבה. נבלם החשש מפני קריסת החוק, שאילו היה מתבטל היה מאפשר לפלשתינים מהשטחים לכרסם בשקט באושיותיה של המדינה היהודית ולעשותה למדינת כל אזרחיה, במקרה הטוב; ואפילו להיות גייס חמישי ולהפעיל בחסות תעודת הזהות הכחולה טרור רצחני בתחומי ישראל. וכבר היו דברים מעולם. למשל בפיגוע הרצחני במסעדת 'מצה' בחיפה, לפני תשע שנים, שבו ניספו 15 ישראלים בידי המחבל שאדי טובאס, שהיגר מהשטחים וזכה בתעודת זהות ישראלית בזכות נישואיו לערביה מקומית.

מאחורי המהלך לגייס את בג"ץ לביטול החוק עמד כידוע ארגון עדאלה, התומך במחבלים, בציון ה'נכבה' ובחנין זועבי, שהוגדר בפי השופט רובינשטיין, ארגון הפועל בכסות משפטית למען דה-לגיטימציה של ישראל. בחסות הבג"ץ זמם עדאלה להפעיל מבעד לדלת האחורית את 'זכות השיבה', ולהציף את ישראל בעוד רבבות פלשתינים מהשטחים, שיצטרפו ל-350 אלף הפלשתינים שכבר השתקעו בישראל והפכו לאזרחיה, רק בזכות נישואיהם לבן זוג ישראלי.

כבשת הרש

אז נכון שהעליון חרג ממנהגו והוציא מתחת ידו 'פסיקה לאומית', המנטרלת לפי שעה את האסון הדמוגרפי שעדאלה ביקשה להמיט עלינו, באמצעות הפיכת מדינת היהודים – כבשת הרש של העם היהודי - למדינת כל אזרחיה, שמשמעותה האמיתית: הפיכתה של ישראל למדינה הערבית ה-23. אבל דווקא חריגה זו מוכיחה עד כמה מסוכן הבג"ץ עצמו, לעתידה של ישראל כמדינת לאום יהודית, ועד כמה גובר הצורך לנטרל אותו מסמכויותיו להתערב בהחלטות הכנסת, ובסוגיות של אמונות ודעות, ציונות ולאומיות.

ניתוח שרשרת האירועים סביב הכרעת הבג"ץ, יבהיר עד כמה מסוכנת-להחריד עוצמת היתר, חסרת גבולות ממש, שניכס הבג"ץ לעצמו, מבלי שאיש מינה אותו לכך. אבל נתחיל מהסוף: בתום התלבטות ממושכת החליט הבג"ץ ברוב של 6 מול 5, שלא לבטל את חוק האזרחות (בעצם חוק למניעת אזרחות מפלשתינים מהשטחים) שחוקקה הכנסת. המדהים הוא שכמעט מחצית השופטים, העדיפו את זכות הפרט של הערבי על פני זכותו של העם היהודי לחיות בציון.

המסקנה? המסקנה המזעזעת היא, שְדי היה בעריקתו של שופט אחד – אחד בלבד! לא ייאמן! – למחנה האחר, וההחלטה כולה - אבוי! - היתה מתהפכת על פיה: החוק להגנת האופי היהודי של המדינה, היה מתאיין בהבל פיו של שופט אחד בלבד, וכך היה קורס הסכר האחרון שעדיין בלם שיטפון של עוד רבבות ואולי מאות אלפי פלשתינים, שנשבעו להשמדת המדינה. אמנם קבע השופט גרוניס, משופטי הרוב, 'המבוגר האחראי' בהרכב, כי "זכויות אדם אינן מירשם להתאבדות לאומית", אבל די היה בשופט אחד כדי שהאמת האלמותית הזו, היתה מושלכת לפח האשפה.

אגב כך התבררה עובדה מדהימה נוספת: אף אחד משופטי הרוב לא מצא לנכון להעלות את הנימוק האמיתי לזכות החוק - זכותו הטבעית, המוסרית וההיסטורית, של העם היהודי, למדינת לאום בארצו שלו, גם על בסיס העדפה מתקנת, אפילו על חשבון זכויות פרט כאלה ואחרות.

פיראט ימי

אין לך הוכחה טובה מכך להערכה, שאין עוד להפקיד בידי הבג"ץ את גורלה ועתידה של מדינת היהודים. הקלות הבלתי נסבלת הזו, שבעטיה כמעט הפכה מדינת היהודים למדינת כל אזרחיה, מעולם לא הופקדה רשמית בידי הבג"ץ. איש לא מינה את הבג"ץ להכריע בסוגיות ש'
אף אחד משופטי הרוב לא מצא לנכון להעלות את הנימוק האמיתי לזכות החוק - זכותו הטבעית, המוסרית וההיסטורית, של העם היהודי, למדינת לאום בארצו שלו, גם על בסיס העדפה מתקנת, אפילו על חשבון זכויות פרט כאלה ואחרות
גדולות עליו', ולא בשאלות של אמונות ודעות. לשם כך אמור היה לפעול כאן בית משפט לחוקה, ששופטיו ייבחרו באופן המשקף את הזרמים השונים בעם. אלא שהנשיא לשעבר ברק חטף סמכויות אלה – מעשה פיראט-ימי, בלשונו של פרופ' ריצ'רד פוזנר, מגדולי השופטים בארה"ב - ואף סיכל יוזמה שעלתה בכנסת להקמת בימ"ש לחוקה, כדי לשמר את שלטון-העל שניכס הבג"ץ לעצמו.

וזהו רק חלק אחד של הסיפור הלא יאומן הזה. החלק היותר מדהים הוא המחזה שהתנהל מאחורי הקלעים, וכמעט גרם לפסילת החוק. ומעשה שהיה כך היה: הדיון האחרון בנושא היה במארס 2010. למעשה יכלו כבר אז תשעת השופטים להתיישב ולכתוב את הכרעתם. אלא שהנשיאה בייניש (שהיא עצמה חַבְרה לקבוצת המיעוט, וקבעה כי חוק האזרחות "פוגע בזכות הערבים לממש חיי משפחה"), הבינה בעת עריכת ספירת מלאי, שיש רוב לפוסלי החוק. ברגע האחרון העדיפה בייניש, כך מספרים במסדרונות העליון, לטרפד את החיסול הממוקד שביקשה עדאלה לעשות לחוק.

שאלה מעניינת היא, מדוע חתרה בייניש לאשר את החוק, למרות התנגדותה האישית לו? יתכן שחששה לחולל מהומה רבתי שהיתה מתעוררת אילו נפסל החוק, והיתה מאלצת את הכנסת לעשות סוף סוף שרירים מול הבג"ץ ולשלול ממנו באמצעות חקיקה את הזכות שניכס לעצמו לפסול חוקים של הכנסת; יתכן שלמרות היסחפותה שמאלה, העדיפה ברגע האחרון להתרפק על הערכים הציוניים שספגה בבית אבא, והבינה שפסילת חוק האזרחות היא ניפוץ המחסום האחרון בפני צונאמי שיטביע את המדינה ברבבות פלשתינים עד כדי ניטרולה מיהדותה – ואת אות הקלון הזה סירבה לשאת; ויתכן שזכרה את הדברים שכתב כבר ב-2005 אדמו"רה האקדמי של מרצ, פרופ' אמנון רובינשטיין: "לכל מדינה הזכות למנוע הגירה ממדינת אוייב. גם אנגליה לא התירה במלחה"ע הגירה מגרמניה... ואם איסור הגירה חל על מדינת אוייב, הוא חל שבעתיים על הרש"פ [שהיא] רשות אוייב".

ידידת עדאלה

כך או כך, בייניש המתינה בשקט לפרישתה של השופטת ידידת עדאלה, איילה פרוקצ'יה – זו שבחלוף שבועיים בלבד לפרישתה, התפייטה בכנס שערכה הקרן להחרבת ישראל, לכבוד עו"ד חסאן ג'בארין, מנכ"ל עדאלה: "אין היכרות אישית קרובה בין חסן ג'בארין לביני... ובכל זאת, בדרך מוזרה אני חשה כאילו אנחנו מכרים וידידים ותיקים". בייניש העריכה כי אבירת זכויות הערבים, לא תתמוך בחוק, ולכן לא האיצה בה להשלים כתיבת הכרעתה. משפרשה, צירפה להרכב דווקא את השופט הדתי ניל הנדל (למרות שהיו לה חלופות אחרות), שאופן הכרעתו היה ברור לה מראש.

סיפור מדהים זה שוב מוכיח שאין להותיר בידי כבודם את הזכות להכריע בסוגיות שהכנסת כבר הכריעה בהם בהליכים דמוקרטיים מקובלים. שכן די היה בהחלטת בייניש לבחור לא את הנדל במקום פרוקצ'יה, או בדרישה מפרוקצ'יה לכתוב הכרעתה טרם פרישה, והכל היה מתהפך.

פרשת חוק האזרחות מוכיחה שוב כי הגיעה השעה לנסר את מלתעות העוצמה הבלתי מוגבלת שניכסו לעצמם כבודם.