חֹשךְ וְצַלְמָוֶת

מי שהפיל חשכת שעבוד על בנו בכורו ישראל והביאו עד שערי מוות, סופו שתיפול עליו "אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה". מתוך הספר "מעט מן האור".

הרב חנן פורת ז"ל , ב' בשבט תשע"ב

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

בין חושך לבכורות

את עשר המכות מקובל לחלק לשלוש קבוצות, כדברי רבי יהודה בהגדה של פסח:

רבי יהודה היה נותן בהם סימנים:

דצ“ך: דם - צפרדע - כינים

עד"ש: ערֹב - דבר - שחין

באח"ב: ברד - ארבה - חֹשך - בכורות

הרשב“ם בפירושו לפרשת וארא (ז‘, כ“ו), פוקח את עינינו להבין שלא סימנים בעלמא לפנינו, אלא ציון המבנה הפנימי של עשר המכות, המסודרות בשלוש שלשות, שבסופן – כ'מכה בפטיש' - מכת בכורות.

וכך כותב הרשב"ם:

שתי פעמים היה משה מתרה את פרעה, ובשלישית לא היה מתרה...

בדם ובצפרדעים – התרה, בכנים - לא התרה.

בערוב ובדבר – התרה, בשחין - לא התרה.

בברד ובארבה – התרה, בחֹשך - לא התרה.

ומוסיף האברבנאל נדבך נוסף לסדר 'השלשות' האלה:

לפני המכה הראשונה שבכל מחזור מצטווה משה להתייצב לפני פרעה ברשות הרבים. לפני השנייה הוא מצטווה לבוא אל פרעה, כלומר להיראות אליו בתוך ארמונו. ואילו המכה השלישית באה, כאמור, ללא כל התראה.

במסגרת זו, לא נוכל לעמוד בפרוטרוט על תהליכי ההתפתחות של עשר המכות, המצטיירים לאור מבנה זה כ'ספירלה מעגלית' )או משולשת...) המעמיקה בכל סיבוב את עצמת המכות. אך מכל מקום אין ספק שדברי הרשב“ם והאברבנאל מאירים ביתר שאת את עומק הסימנים שהיה נותן בהם רבי יהודה.

המכות באות - זוגות זוגות

ברם מלבד חלוקה זו, ההולמת את המבנה הספרותי של הפרשה, ניתן להציע חלוקה נוספת הנוגעת לתוכן המכות, ולפיה מתחלקות המכות לחמישה זוגות.

חלוקה זו, שעליה עמד מ"ד קאסוטו בפירושו לספר שמות, מסוכמת בתמציתיות על ידי עמוס חכם,ב 'דעת מקרא', וכה דבריו:

הזוג הראשון – דם, צפרדע - תחילתו במימי היאור.

הזוג השני – כינים, ערוב - הם בעלי חיים שביבשה (בפרט על פי הפירוש שערוב הם מיני זבובים ושקצים הממלאים את העפר).

הזוג השלישי – דבר, שחין - הם מיני מגפות וחלאים רעים.

הזוג הרביעי – ברד,ארבה - משחיתים את יבול הארץ ובאים בעקבות מזג אוויר קשה (ברד ורוח קדים)

והזוג החמישי – חושך, מכת בכורות - דומים זה לזה, לפי שהחושך הוא מן התארים של השאול - מקום המתים - כדברי הכתוב במקומות רבים, כגון : "במחשכים הושיבני כמתי עולם" (איכה ג, ו).

וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה“

הבה נשהה את מבטנו, בעקבות דברים אלה, על מכת החושך, הצמודה כ"אחות תאומה" למכת בכורות, ופורשת לפניה רקע שחור משחור.

כבר הובהר במאמר "דמנו בראשכם" על מכת דם כי למכות מצרים יש מגמה כפולה: האחת, עשיית שפטים באלוהי מצרים, והשנייה, מכה לאנשי מצרים עצמם באותם תחומים שפגעו בישראל - מידה כנגד מידה. ואכן מגמה כפולה זו תקפה אף במכת החושך:

חקר ההיסטוריה והארכיאולוגיה של מצרים הקדומה, מלמד כי ראש הפנתאון האלילי במצרים היה 'רע' - אל השמש, ולאל זה סגדו המצריים והקימו מקדשים מפוארים.

דבר זה רמוז במקרא גופו בדברי פרעה בפרשתנו:

רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם (שמות י, י')

היינו - האל 'רע' מצפה לכם להינקם בכם (וראה ברש“י שם).

מכת החושך מבשרת אפוא בלא אומר ודברים:

כי כשירצה אלוהי ישראל - ייעלם השמש, הנחשב בעיני מצרים כאל ראשי, ולא יוכל עוד להאיר ליראיו. )קאסוטו)

יש לציין כי מעבר לעצם החשכה הנופלת על עובדי השמש, יש כאן ביטוי אירוני הבא ללמדם כי אלוהי ישראל הוא הוא:

יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע (ישעיהו מ“ה, ז')

ואף 'רע' - ראש אלוהי מצרים, אינו אלא כלי שרת בידי ריבונו של עולם, וברצותו יהפוך אור לחושך, כדברי הנביא יואל (ג, ד‘):

הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ.

אך לא רק ב,רע, אלוהי מצרים עושה ריבון העולמים שפטים, אלא גם במצרים עצמם, הסוגדים לרע ומחשיכים את עיניהם של ישראל, שהרי גלות מצרים לא היתה כל כולה אלא "אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה",כדברי הכתובים בברית בין הבתרים:

וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו

וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם: יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם

וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (בראשית ט“ו, י“ב-י“ג)

ואכן בכל שנות השעבוד בגלות מצרים דוכאו בני ישראל ביד חזקה, והיו בבחינת:

יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל (תהילים ק“ז, י)

אך עתה הנה הגיעה שעת אור לישראל וחושך למצרים,

וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם (שמות י', כ“ג)

ולעומתם נופלת על המצרים מידה כנגד מידה:

אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה.

דומה שאף הביטוי "וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ" הוא ביטוי לאימה זו, ומשמעותו לפי פשוטו: חשכה גדולה, עד שהשרוי בה נאלץ למשש דרכו, כדרך שמבקש שמשון העיוור מהנער המחזיק בידו "וַהֲמִישֵׁנִי אֶת הָעַמֻּדִים" (שופטים ט“ז, כ“ו) וכדרך שנאמר בפרשת התוכחה: "וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם, כַּאֲשֶר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה" (דברים כ“ח, כ“ט)

הניב "וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ" אינו אפוא אלא 'תואר השם' לציון 'חושך מצרים' שבו נאלצו הבריות למשש באפלה, ו'התואר' הקודם ל'שם' מגמתו להדגיש זאת הדגשה יתרה.

ברוח זו מפרש ר' שמשון רפאל הירש:

"וימש חשך" - החושך יגרום למצרים למשש את כל הסובב אותם ולהיות תלויים בחוש המישוש מבלי שיוכלו להיעזר במאור עיניהם.

ומקרא מלא מעיד על פירוש זה:

יְמַשְׁשׁוּ חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר וַיַּתְעֵם כַּשִּׁכּוֹר. (איוב י“ב, כ“ה)

“אימת הסומים“

אולם מעבר לכל, צוררת מכת החושך בכנפיה את צינת המוות ואת "אימת הסומים" המצפים בחרדה לקִצם.

לא בכדי הפכו המילים 'חושך' ו'צלמוות' למקשה אחת, שכן החושך שוכן בצל מוות ויום המיתה נקרא יום חושך:

וְיִזְכֹּר אֶת יְמֵי הַחֹשֶׁךְ. (קהלת י“א, ח)

כִּי בַהֶבֶל בָּא וּבַחֹשֶׁךְ יֵלֵךְ, וּבַחֹשֶׁךְ שְׁמוֹ יְכֻסֶּה (שם ו‘, ד‘)

במכת החושך, הצמודה למכת בכורות, מאותת אפוא ריבון העולמים למצרים כי מי שהפיל חשכת שעבוד על בנו בכורו ישראל והביאו עד שערי מוות, סופו שתיפול עליו "אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה" ובעקבותיה יגיע בכור בניו אלי מוות.

כי יש דין ויש דיין בעולם - מאז ועד היום!

וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי וַה' שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן.