"הכיפות הסרוגות עבורי הן כמו צלב הקרס על השרוול של החיילים הנאצים". על הפנינה הזו חתום אלוף (מיל.) שלמה גזית, שאף קרא לפתוח באש במהלך "ההתנתקות".
גזית הינו חבר מועצת "יש דין", ארגון השמאל הפעיל ביותר בעתירות נגד צה"ל והמנהל האזרחי, ולפי תחקיר שפורסם באתר "רוטר", הוא משמש באותה עת כ"מורה" בקורס של בכירי המנהל האזרחי. מפקד הקורס הוא תא"ל (מיל.) ברוך שפיגל, הקשור ל"קרן לשיתוף פעולה כלכלי" שגם ממומנת ע"י ממשלות זרות, והאחראית בין היתר להתנעת תהליך אוסלו.
זהו הפרצוף של המנהל האזרחי הרודף את ההתיישבות ביו"ש באפליה מוצהרת וגלויה. המגמה הזו זולגת גם לפיקוד צה"ל שהולך והופך עוין להתיישבות, בד בבד עם ההתקרבות ו"ההסתחבקות" של בכירי פיקוד מרכז עם "הפרטנרים" מהרש"פ. באוירה כזו, אך טבעי הוא לכוחות ההרס להקפיד להופיע ולזרוק החוצה משפחות בלילות הקרים ביותר בחורף, להכות ללא אבחנה ולהשתמש ברימוני הלם וגז מדמיע בפראות קיצונית.
השתוללות השוטרים, שאף כללה הטרדות נשים, אינה מרוסנת וזוכה לגיבוי מצד המפקדים. המנצח על המלחמה הזו, האיש המרעיל את צה"ל נגד המתנחלים זהו אהוד ברק שיוצר בכך בזדון ובדם קר קרע אדיר בין המתיישבים ואוהדיהם לבין צה"ל ולמדינה. הממשל הצבאי ביו"ש נותן בידי שר הביטחון סמכויות דיקטטוריות והוא אינו מהסס 
כל פתק שלא יגיע לפייגלין הוא בחירה בשותפות עם ברק, בחירה בשריונו בליכוד, בחירה בעקירת מגרון, בחירה ביס"מ, בחנק ההתיישבות, במדינה פלשתינית, בפוליטיזציה של צה"ל
להשתמש בהן לאפלייתם והפיכתם של המתנחלים לאזרחים סוג ב', החל מחנק בניה וכלה בחוקי איכות סביבה.
שר בכיר שביקר בחברון אמר לנו בפירוש שמעמדו של ברק הינו לא פחות מאשר שותפות בראשות הממשלה - ראש ממשלה ב'. מכאן שאין אפשרות להפריד בין נתניהו להתנכלות להתיישבות ביו"ש. נתניהו הוא שזרק את המשפחות בלילה והרס את בתיהן, הוא שמיישם את מדיניות הרדיפה והאפליה, הוא האחראי למינוי הפרובוקטיבי של ניצן אלון דווקא לפיקוד מרכז, הוא הזורע שנאה הדדית בין ההתיישבות לצה"ל.
לזכותה של הממשלה הנוכחית רשומים הישגים מזהירים בתחומי הכלכלה, התקשורת, התחבורה, החינוך, הדיפלומטיה, ולמרות דמעות התנין בתקשורת - גם בתחומים החברתיים. רוב הכישלונות רשומים בתחום של ברק – המשט התורכי, מינוי הרמטכ"ל, אי מתן הוראה לצה"ל לגרש מיידית מסתננים חזרה למצרים, החיבוק עם מנגנוני הרש"פ והחלשת צה"ל כתוצאה מהקרע מול המתנחלים. ברק מתבטא בגלוי לטובת חלוקת ירושלים ואמר בפירוש כי מטרת הממשלה הזו היא לסיים את נוכחותנו בשטחים 'שנכבשו' ב-1967. נתניהו השותק והממשיך לטפח אותו, שותף בכך לכל המדיניות וההצהרות הללו.
כעת יש בחירות לראשות הליכוד, ומול נתניהו התייצב רק משה פייגלין, שיזכה כמובן לתמיכת חסידיו. אלא שלאחרונה הצטרף ציבור לאומי ודתי גדול לליכוד, אנשים שאינם רואים את עצמם שותפים ל"מהפכה" נוסח פייגלין, אלא כקבוצות לחץ לשמירה על האינטרסים של ארץ ישראל מתוך הליכוד. הקבוצות הללו בדילמה. הצבעה לפייגלין תאיר אותם כחסידיו, ואילו הצבעה לנתניהו אינה אלא תמיכה בשותפות עם ברק.
נתניהו ינצח, אך השאלה היא בכמה. ניצחון גדול יקנה לו 'רישיון' להסחף שמאלה ולזלזל בח"כים המזוהים עם הימין. לעומת זאת, הואיל ופייגלין הוא המועמד המייצג במובהק את ההיפך הגמור מהמדיניות הנוכחית ביו"ש, כל קול שבו יזכה יביע ישירות מורת רוח והסתייגות ממנה.
כל פתק שלא יגיע לפייגלין הוא בחירה בשותפות עם ברק, בחירה בשריונו בליכוד, בחירה בעקירת מגרון, בחירה ביס"מ, בחנק ההתיישבות, במדינה פלשתינית, בפוליטיזציה של צה"ל. כל קול לפייגלין הוא גם הכרת תודה מתבקשת לאיש שהרים את הפעילות הציבורית המשמעותית ביותר נגד תהליך אוסלו, היחיד בליכוד שישב בכלא בשביל ארץ ישראל.