הפסיד או ניצח

נראה שפואד כשל בדרכו לקו הגמר כבר מרגע קביעת המתחרים במרוץ. הוא אינו שייך לדמות הנכספת של אשג"ח - דהיינו; אשכנזי, שמאלן, גבר, חילוני.

מאיר גרוס , י"ז בכסלו תשס"ג

דעות מאיר גרוס
מאיר גרוס
צילום: עצמי
כמו בכל התמודדות בין שניים השאלה המעניינת,- והיא מעניינת יותר מאשר חשובה מאחר וההכרעה היא הכרעה מעשית, בכל מקרה,- היא האם נצחונו של האחד נבע עקב כישלונו של השני, או בגלל שהוא עצמו, המנצח, אכן מאד מוצלח. השאלה מעניינת משום שהיא מאפשרת להתכונן לבאות. כל יריב עתידי צריך ללמוד את הנושא.

נתוני הפתיחה

נראה שפואד כשל בדרכו לקו הגמר כבר מרגע קביעת המתחרים במרוץ. הוא אינו שייך לדמות הנכספת של אשג"ח - דהיינו; אשכנזי, שמאלן, גבר, חילוני. בהתמודדות שהייתה בזמנו נגד בורג, הכריעה הכיפה את המערכה. כיפה, ולו זו של בורג, אינה יכולה לעמוד (על...) בראש מפלגה כמפא"י-מערך-עבודה-ישראל אחת, שהן כולן אותה גברת בשינוי של האדרת. ובין כיפה לבין עדות לא אשכנזיות, מסתבר שהכיפה מפחידה יותר. יתכן שגם הברזלים שהיו לפואד על הכתף, סייעו לו אז. הפעם עמד מול ה-תת אלוף, אלוף מלא. פואד התמודד מול מה שמכונה בתקשורת ישראל היפה. דמות הצבר התמיר, עמוס ההילה הקרבית, אשכנזי "משלנו", שמאלן מוצהר שיגמד גם את יוסי שריד. ויחסיו עם הדתיים אינם רומן של אהבה ידועה. מישהו ברור לחלוטין.

אכן, אפשר להעריך את בנימין בן אליעזר על עצם הניסיון. קשה לתת לו נקודות זכות על הדרכים שבחר בהן. הבולטת שבהן היא, כמובן, מלחמתו במאחז על שם גלעד ("אהבתי אותו כמו בן"), בנו של משה זר, הי"ד. ("אני אוהב אותך", הוא הצהיר כלפי אבי המשפחה, משה יבדל"א). לא ברור מה הוא רצה להשיג בזה. מצביעי מצנע, גיחכו פעמיים. הראשון היה על העיתוי. אם הנושא כל כך חשוב, יכול היה שר הביטחון למנוע את הקמת המאחז בתחילה. והשני באשר למאחזים עצמם. הרי מצנע אמון על הורדת כל מה שיהודי מעבר לקו הירוק. המאחז הזה, הוא אפילו לא הערת שוליים, לדידו, ברשימת הטרנספר המתוכנן ליהודים.

ואילו אנשי פואד, נבוכו. האם פואד בחר לקרטע בשביל, בו מצנע רץ יותר מהר? היכן תוכניתו המדינית של פואד? הוא הרי בטחוניסט. התקווה שלו צריכה להתמקד בלשדר יציבות של הקו הבן- גוריוני בנוגע לביטחון ללא פשרות. כך שהתנהלותו הבלתי מובנת בעניין המאחזים רק חיבלה במסרים שהוא רצה להעביר.

אין חדש תחת השמש

נשוב למצנע. המדהים אולי יותר מהכול, שיש פה שיבה לדפוס שמייצגו הבולט הוא אהוד ברק. מטאור שזוהר אי שם בשמיים. איש לא יכול לעמוד על טיבו. אין לו ניסיון אמיתי בניהול מדינה או בהשתתפות במערכותיה הציבוריות. הוא חסר ניסיון פוליטי והכרות עם הרחוב הישראלי, אבל האורות הקורצים והתקוות העלומות, כולן מתנקזות בו. במעין אבסורד, יש פה תופעה של משיחיות מזויפת שהשמאל מאשים בה את יריביו. השענות מוחלטת על מאוויי לב, שמתורגמים לדמות אדם המצוירת בדמיון, מחסרון אמונה אמיתית, מבוססת עובדות. מתברר שתופעת ברק אינה חריגה. היא היא הנורמה באוכלוסיה הזאת.

ודי להשוות את הפרמטרים לעבר הלא רחוק. על נתניהו שמענו, חזור ושמוע, שהוא חסר ניסיון פרלמנטארי. רק שגריר, ח"כ וסגן שר. אלו אינם כישורים מספיקים לצעוד בהם אל לשכת ראש הממשלה. אף שמדובר היה באישיות בעלת חשיפה ציבורית רבה. בעל תואר שני מאוניברסיטה יוקרתית. דובר מוכשר ועם אנגלית רהוטה. ואיננו מתייחסים פה, בהקשר זה, לכישוריו של האיש. לעומתו, מצנע נעלם גדול. אך ברור שלא היה חבר כנסת או שר. הוא איננו איש מפלגה או מנגנון. לא נחשב אינטלקטואל במיוחד. (על ברק גמרו את ההלל בתחום האינטליגנציה, ידע נרחב, קריאת ספרים וידע העולם) ומלבד בשורה עמומה של גנרל שנוי במחלוקת, אי אפשר לשים את האצבע על שום נתון. להיפך. יכולתו להיות "ראש ממשלה של כו-לם" נראית כמשימה בלתי אפשרית לאור התבטאויותיו בעבר, ויחסיו עם ציבורים דתיים או שאינם אשכנזים. גם סביב שרון רחשו דיבורים ש"גנרל" איננו טוב בשדה הפוליטי. האם הקולות הללו ישובו ויישמעו עתה סביב מצנע? האם קשה לנחש שמעתה ואילך יפמפמו אותו בתקשורת וימכרו לנו דמות חדשה, שאף היא לא תכיר את עצמה. ורק נקווה שלא נצטרך לקרוא שוב ספרי הכאה על חטא ותשובה, של פמליית חצר ראש ממשלה, שנתרסק כקודמו הידוע.

היכונו, היכונו

ואולי עוד הערה לכל אנשי הימין הצוהלים. אלו רואים בעיני רוחם קרבות בין התאומים החדשים- מפלגת העבודה ומר"צ. גם שינוי נכנסת לאותו אוצר מנדטים, לדידם, על פי עמדותיו של מצנע. ואני מבקש להזהיר מפני אופוריה שטרם זמנה. צריך להלחם כאילו הקרב כבר אבוד. המנוחה תבוא רק לאחר שהחוגר יוכל להירגע בשלווה. גם במפלגת העבודה המאבק רק התחיל. פואד - אני רוצה להגיד לך רק דבר אחד - יגלה כמה וכמה דברים על תוצאות ועל מאבקים ועל חברים. האמת, חבל על האיש. אבל, דומה, שהוא "הרוויח ביושר" את מה שצפוי לו.