חברון איננה במה פוליטית
חברון איננה במה פוליטית

זו אינה הפעם הראשונה בה אני נאלץ להגיב לדברי ידידי איתמר בן גביר בעקבות התייחסות מופגנת ומתוקשרת כלפי מבקרים בחברון. אני בטוח שכוונתו טובה, אך התוצאה של פעולות אלו היא הרסנית ומזיקה.

מזה שנים רבות אנו פועלים כדי להוציא את חברון מהמגרש הפוליטי, המגרש של התנצחויות ועימותים, ולהביא אותה למקום אחר - למקום של מורשת, מסורת והיסטוריה, מקום שכל יהודי יכול להתחבר אליו ולהרגיש שזו עיר אבותיו. התייחסות לחברון כאל במה או זירה פוליטית, שבה נוח להופיע בגלל קרבת מקום וזמינות תקשורתית, היא הרסנית לעתידה של העיר.

יוזמתו הברוכה של שר החינוך להביא לביקורים בחברון בתי ספר ממערכת החינוך הכללית (זו שאיננה קוראת את ערוץ 7 ואינה מגיבה במחיאות כפיים לעצמנו) יכולה היתה להופיע ולצאת אל הפועל רק הודות לשנים ארוכות של עבודה קשה ותובענית, שבהן ניטע בתודעה מעמדה של חברון כעיר המחברת את כל עם ישראל, עיר האבות והאימהות, העיר שמסמלת את המורשת וההיסטוריה היהודית, ואת מערת המכפלה כ"בית אבא ואמא" של כל יהודי, יהיו דעותיו אשר תהיינה. לכן, לפעמים עלינו להתאפק, לא להיכנס לתמונה, אלא להצטמצם ולהשאיר מקום פנוי גם ליהודים אחרים, שיבואו לחברון, יכירו את תולדותיה, ויחושו בדרכם את השורשים היהודיים העמוקים ביותר בעולם הטמונים באדמתה.

אני מכיר מקרוב את העובדה שישנן דעות שונות על ההתיישבות היהודית המתחדשת בחברון; שמעתי גם דעו

חברון צריכה להיות מקום של חיבור ולא של ריחוק, של חיבוק ולא של ניתוק. ברוך ה', התוצאות מדברות בעד עצמן, ועל כך מעידים מאות מכתבים ותגובות שהגיעו אלינו

ת מזעזעות, המזכירות תיאוריות מימים אפלים בהיסטוריה. אך אני יכול להעיד מניסיון רב מאוד: המפגש עם מערת המכפלה, עבור כל יהודי, הוא חווייתי ומשמעותי. יהודים – מכל העדות ודעות – מקבלים במערת המכפלה אנרגיות וחוויות שאותן לא חוו מעולם קודם לכן; ומדובר גם בחברי תנועות שמאל, שגם אותן יוצא לי לפגוש לעיתים קרובות.

חברון צריכה להיות מקום של חיבור ולא של ריחוק, של חיבוק ולא של ניתוק. ברוך ה', התוצאות מדברות בעד עצמן, ועל כך מעידים מאות מכתבים ותגובות שהגיעו אלינו. העבודה הקשה, הממושכת והאחראית שהושקעה בהסברת חברון ובהעמקת שרשי התודעה בעמקיה הוכחה פעם אחר פעם בהזדמנויות שונות – בתמיכה ציבורית של רוב חברי הכנסת – הן הנוכחית והן הכנסות שעברו, בהתבטאויות רבות מאד של אנשי ציבור מגוונים שונים, ועוד ועוד, כולל תמיכה של כ- 80% מהנשאלים באתר ynet – הן ביחס להחלטה על הכרזת מערת המכפלה כאתר מורשת לאומית והן ביחס להחלטתו של שר החינוך להביא את בתי הספר לחברון.

נכון – הדרך עדיין ארוכה. עדיין מוטלות הגבלות בניה גזעניות על בניה יהודית בחברון, ועוד ועוד. אלו דברים שעליהם יש להיאבק; אך אסור להיאבק בצורה שתהפוך את חברון בתודעה הציבורית לנחלת קבוצה קטנה בשולי הימין. חברון שייכת לכל עם ישראל וכזו היא צריכה להישאר, ויותר מזה: רק כך היא תוכל להישאר. כמובן, שבימינו מאבקים פוליטיים הם כורח המציאות, ובהם יש מקום חשוב גם לתנועה בה חבר איתמר בן גביר, הידוע בכשרונו הפוליטי והתקשורתי, שהתבטא במבצעים תקשורתיים מבריקים.

יש לזה מקום, אך לא בחברון. חברון אינה זירה, במה או מגרש פוליטי של אף אחד, ומערת המכפלה היא מקום בו כל יהודי בעולם צריך להרגיש בבית. למי שרוצה לתרום תרומה חיובית למידע שמקבלים תלמידי בתי הספר בביקורם בחברון – אוכל להציע כמה דרכים לעשות זאת: אפשר וצריך לחקור את תולדות חברון, לכתוב ולהפיץ מידע, אפשר לייצר חומר מודפס, משודר, ויזואלי ועוד; צעקות אינן הדרך. אחרי הסיור המתוקשר נפגשתי אישית עם כמה מתלמידי בית הספר, ולצערי שמעתי מהם התייחסות מאד שלילית לאותן צעקות.

לסיכום: חברון היא פיקדון שהופקד בידינו. היא פיקדון ענק, יקר ורגיש. עלינו לשמור עליה כבבת עיננו; עלינו לחבר אליה את לבבות עם ישראל, לאפשר לכל יהודי למצוא את המסלול דרכו הוא מתחבר, לא לגרום לאף אחד רתיעה או דחיה ממה ששמע או ראה בה, כדי שהדור הבא של הבנים והבנות יוכל גםהוא להמשיך לשאוב ממעיינות הנצח בעיר האבות והאמהות.