אילנה דיין וכיפת הברזל

זיכויה החלקי של אילנה דיין והפחתת הקנס שאותו קבע השופט נעם סולברג משיב אותנו אל הגבולות הרחבים למדי של חופש הביטוי.

ד"ר גבי אביטל , ט"ז בשבט תשע"ב

ד"ר גבי  אביטל
ד"ר גבי אביטל
צילום: ערוץ 7

כמעט בלי שליטה, כמעט בהיסח הדעת, איכשהו, כאשר מתקיים החיבור בין עיתונאי חוקר לבין אזרח, מייד עולה במחשבתי אריק איינשטיין.

גם כי השבוע הוא הוציא שיר נפלא יחד עם שלמה ארצי. פעם הוא כתב משהו על עיתונאים. הוא טעה בהכללתו מפני שהיא היתה גסה. אלא, שמאז השיר ההוא על העיתונאי הקטן, הלכה ונתהדקה חליפת ההגנה על חופש הביטוי, אשר לעיתים קרובות הופכת לחופש השיסוי.

מערכות תקשורת מתהדרות בתוכניות עמוסות תחקירים ותחקירנים, הכל סובב סביב מונחים, מושגים וגם התנהלות של בתי משפט מן השדה, בעצם למעט הפורמליזציה, המערכות הללו אינם אלא מערכת משפטית מורחבת: חיפוש, גילוי, התראה, משפט, וגזר דין מוכן.

זיכויה החלקי של אילנה דיין והפחתת הקנס שאותו קבע השופט נעם סולברג אשר נתמנה לשופט עליון, משיב אותנו אל הגבולות הרחבים למדי של חופש הביטוי. גם אם אתנחם בעובדה שאכן שידור הקדימון של תוכניתה של אילנה דיין אשר מציג את הקצין כמי שמוציא להורג פעם שנייה ילדה תמימה בדרך לבית הספר, הוא הוצאת לשון הרע, הרבה מן הטעם הרע נשאר בפינו.
מרוב מגננות, גם העיתונאים רוצים הגנה, הגנה הרמטית. מעין כיפת ברזל אשר מתחתיה עשויים להתרחש לעיתים, ולאו דווקא במזיד, הוצאות להורג של חפים מפשע

מרוב מגננות, גם העיתונאים רוצים הגנה, הגנה הרמטית. מעין כיפת ברזל אשר מתחתיה עשויים להתרחש לעיתים, ולאו דווקא במזיד, הוצאות להורג של חפים מפשע. הנאשם ר', מצא עצמו מול חומה בצורה ומוגנת היטב ללא יכולת להיות שם, להעיד, להגיב, לכעוס, לקפוץ ולהשתולל מכעס על כי נעשה לא עוול, אבל חופש הביטוי והגנה על האמת (כן, זה המינוח המכובס), מתפקד ככיפת ברזל מושלמת.

אני שב לרגע לפסיקה של שופטי העליון: ”המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין והשופט יצחק עמית קבעו כי לדיין עומדת הגנת 'אמת הפרסום', שכן העובדות עליהן התבססה התוכנית היו נכונות לשעתן". הנה כי-כן, יצא המרצע מן השק. אילנה דיין בעצם היתה כבית משפט לכל דבר, העדויות, הממצאים, הכל בעצם, היה נכון לשעתו, ולכן היה 'אמת' בפרסום. אני מנסה להשמיע לעצמי שוב: ואם הוא היה מוצא להורג? מי ישיב את נשמתו לחברה? בשלב הזה נטענת הטענה מפי העיתונאים שהם לא עורכי דין ןלא בית משפט וזה מה שהביא לפרומו המפליל.

איני מקבל את הטיעון הזה, גם אי אפשר להתחמק מן העובדה, האמיתית ממש, שאילנה דיין משפטנית בהשכלתה הרחבה, ולא ניתן כמובן להפריד בין עיסוקה התחקירי ליכולותיה ותובנותיה המשפטיות, הנוגעות עד כדי חיתוך והסכמה עם האקטביזם המשפטי הדורסני, וכל זה בתוכנית הנקראת 'עובדה'.

מותר, כעת אחרי כל הסאגה המתמשכת הזו, אחרי ההתעללות הנפשית בקצין ר', לשוב ולבחון היטב שמא יש לחורר ולו במעט את כיפת הברזל המשפטית על משפטנים-חוקרים במסווה של עיתונאים. זה יטהר את שמם של עיתונאים טובים, זה ירים את קרנה של העתונות לרמות יותר הגיוניות ולא לדרמות חסרות בסיס. זה ישיב את כבוד האדם וחרותו אשר נרמס במפגיע דווקא על-מי שהאמור היה להגן מפני השקר.

כבודה של אילנה דיין לא ייפגע כהוא זה אם היא תדחה על הסף את ההחלטה השגויה של בית המשפט מלפרסם התנצלות כתובה. אדרבא, קרנה של התוכנית החשובה דווקא יעלה. במקומה אני הייתי מוודא הריגה אלף פעמים על עצם המחשבה שלא צריך להתנצל ולו במעט. אצילות הנפש אומרת שאפילו מחמת הספק ומראית העין, הייתי מוותר במקומה גם על ההנחה בתשלום הפיצויים. את ההפרש ממילא אנחנו משלמים על פרסומות אמת, בין עובדה אחת לחברתה.