בין גנב לגזלן

ההבדל בין עונשו של גזלן החייב בקרן, לבין גנב הנקנס בכפליים, מחייב אותנו בראש וראשונה להגדיר את ההבדל בינהם.

הרב חנן פורת ז"ל , כ"ג בשבט תשע"ב

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

עונשו של גנב

פרשת משפטים רצופה הלכות הנוגעות לאיסור פגיעה בגופו ורכושו של הזולת. בראש איסורי הממון ניצב איסור גזל, וכבר אמרו חכמים:

משל לקופה שהיא מלאה עוונות, מי מקטרג בכולם? - גזל. (ויקרא רבה ל"ג, ג‘) אלא שעל אף חומרת איסור זה אין הגזלן נתבע להשיב אלא את הגזילה בלבד, כדברי הרמב“ם בפתח הלכות גזילה (א‘, א‘): "...שאם גזל - חייב להחזיר, שנאמר: 'והשיב את הגזלה אשר גזל' (ויקרא ה‘, כ“ג).

פרשתנו, לעומת זאת, אינה מתייחסת במישרין לעונשו של גזלן, החייב לשלם את הקרן, אלא בוחרת להתמקד בעונשו של גנב, שהוא לאמיתו של דבר ‘זן למשפחת הגזלנים‘, והיא חורצת את דינו לתשלומי כפל: אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב, יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם. (שמות כ“ב, ו‘)

ההבדל בין עונשו של גזלן החייב בקרן, לבין גנב הנקנס בכפליים, מחייב אותנו בראש וראשונה להגדיר את ההבדל בינהם. וכך קובע הרמב“ם בתחילת הלכות גניבה (א‘, ג‘):

אי זה הוא גנב? זה הלוקח ממון אדם בסתר ואין הבעלים יודעים, כגון הפושט ידו לתוך כיס חברו ולקח מעותיו ואין הבעלים רואין, וכן כל כיוצא בזה. אבל אם לקח בגלוי ובפרהסיא ובחוזק יד, אין זה גנב אלא גזלן.

מה נשתנה גנב מגזלן?

אלא שדווקא לאור הגדרה זו מתבקשת השאלה: מדוע נשתנה דינו של גנב לרעה? האם לא היה ראוי להחמיר יותר בעונשו של גזלן הנוהג בעזות מצח ולוקח בגלוי ובחוזק יד?

לשאלה זו נדרשת הגמרא במסכת קמא (ע“ט ע“ב): שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן? אמר להם: זה (-הגזלן) השוה כבוד עבד לכבוד קונו, וזה (-הגנב) לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו; כביכול עשה עין של מטה (היינו: עין של מעלה בלשון סגי נהור... ואולי - עין של מעלה - הצופה כלפי מטה) כאילו אינה רואה, ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת.

ופירש רש“י שם: גזלן השווה כבוד עבד - לא ירא מבני אדם כדרך שלא ירא מהקב“ה, אבל גנב לא השווה עבד לקונו אלא כיבד העבד יותר מקונו, שהוא ירא מבני אדם ומעין של מעלה לא נזהר.

והמהרש“א בחידושי אגדות מוסיף הערה נפלאה, להבחנה זו שבין גנב לגזלן:

הגנב כיון שירא מדין של מטה ואינו ירא מדין של מעלה הרי הוא כופר בהשגחה ובשכר ועונש של מעלה, אבל הגזלן אינו כופר (בהכרח) בכל זה, שהרי גם מדין של מטה, שהוא רואה בחוש, אינו ירא. אלא שהוא מחשיב לו (-מעדיף) מה שהוא נשכר בגזילו, יותר ממה שהוא מפסיד בעונש של מעלה ושל מטה.

דבריו הישרים של רבן יוחנן בן זכאי מעתיקים אותנו אפוא ממערכת היחסים שבין אדם לחברו למערכת היחסים שבין אדם למקום, ומצביעים על חומרת מעשהו של הגנב בשל זלזולו ב‘עין של מעלה‘.

אלא שלאור זאת יש לתהות, מדוע זוכים דווקא הבעלים בתשלומי כפל? האם לא ראוי היה שרק הקרן תוּשב לבעלים וכפל הקנס יינתן להקדש - כביטוי לתשובה כלפי שמים?

משבר אמון חברתי
טעמים רבים נאמרו לדין זה, אך דומה כי בעקבות שימת הדגש על התעלומה האופפת את עצם הגניבה, ניתן להצביע על החומרה המיוחדת שבטביחה ובמכירה

נראה לי כי ניתן להציע דרך נוספת להבהרת ההבדל בין גזלן לגנב, דווקא על יסוד התבוננות בפגיעה במערכת יחסי אנוש. הגזלן נוהג אמנם באלימות ובחוזק יד, אך כיוון שמעשיו גלויים ניתן על נקלה לאתרו ולזהותו, בלא לחשוד באחרים, ואילו הגנב עושה מעשיו בסתר, ובכך מביא הוא למעגל נרחב של חשד בכשרים, ולמשבר אמון קשה בחברה.

דברים אלה נכונים מקל וחומר לגבי רוצח בסתר, ולפיכך מדגישה התורה:  אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר. (דברים כ“ז, כ“ד) מעשי גניבה, רצח או אונס הנעשים במסתרים ונותרים בלתי מפוענחים, אינם רק עניין לסיפורי בלשים מרתקים. עלולים הם לערער עד יסוד את כל המרקם החברתי, כדברי הנבואה המרה ערב החורבן: אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ, וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ. (ירמיהו ט‘, ג‘) על כן ראוי הגנב לתשלומי כפל, ומלבד השבת הקרן לנגזל עליו לפצות דווקא אותו על עגמת הנפש הכפולה שנגרמה לו בשל תעלומת הגניבה, על כל החשדות שנלוו לה לעתים, אף כלפי שכניו ומכריו.

"ליסטים מזוין"

אפשר שלהבדל בין שני הטעמים יש “נפקא מינה“ הלכתית בסוגיה הטעונה של “ליסטים מזוין“, שבה נחלקו פרשנים ופוסקים במסכת בבא קמא (נ“ז ע“א).

“ליסטים מזוין“ הינו שודד דרכים האורב בסתר לעוברי אורח וגוזל את ממונם, תוך עימות עמם. שוד ‘נועז‘ זה כרוך ללא ספק בסיכון עצמי, ומצד זה דומה הוא לגזלן, שאינו מתיירא מבני אדם, והמארב בסתר נועד רק להקל עליו לבצע את זממו.

אך מאידך גיסא אי זיהויו של הליסטים המזוין (השם לא אחת מסווה על פניו... כדוגמת ‘האופנובנק‘ המפורסם) מגביר את החרדה, ומרחיב את מעגל החשדות, ומצד זה יש לדונו כגנב ולחייבו בכפל קנס.

ואכן כך פסק הרמב“ם בהלכות גניבה (א‘, ג‘): לפיכך לסטיס מזוין שגנב - אינו גזלן אלא גנב, אף על פי שהבעלים יודעים בשעה שגנב.

(ועיין בהשגות הראב“ד וב‘נושאי הכלים‘ שם.) מטביחה ומכירה ועד ל‘משחטת הרכב‘ לאור מהלך זה ניתן להבהיר היטב את החומרה היתרה שבה דנה תורה את הגנב שטבח או מכר: כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה. (שמות כ“א, ל“ז)

טעמים רבים נאמרו לדין זה, אך דומה כי בעקבות שימת הדגש על התעלומה האופפת את עצם הגניבה, ניתן להצביע על החומרה המיוחדת שבטביחה ובמכירה, לפי שעיקר מגמתן להעלים ראיות ולמנוע בכך את פענוח התעלומה.

אכן דבר זה נכון גם בחפצים דוממים המפורקים לחלקים, ולא בכדי משגשגת לה תעשיית ה‘משחטות‘ של המכוניות הגנובות (שימו לב לדמיון בין ‘שחיטת המכוניות‘ לבין טביחה ומכירה) אך אם במכוניות ניתן עדיין לאתר לעתים את החלקים, הרי משור ושה הנאכלים בכל פה לא נותר דבר, ונפשו המושחתת של הגנב שטבח או מכר מחייכת לעצמה ומתברכת בלבבה לאמור: “שלום יהיה לי“, כדברי הכתוב על האשה הנואפת בסתר:

אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ, וְאָמְרָה: לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן! (משלי ל‘, כ‘)

ולפיכך ראוי להחמיר בעונשו של גנב כפל כפליים ככל שה‘משחטה‘ שלו משוכללת יותר וכוחה יפה לטפל גם ב‘שוורים גדולים‘... וב‘סמי-טריילרים‘...

_ _ _

אמנם אין דיני קנסות נוהגים בימינו מדין תורה, אך מחוקקי ישראל המופקדים על דיני מלכות וממשלה, מן הראוי שיקחו קו מנחה זה לתשומת לבם, ויחמירו בעונשם של מועלים, גנבים ואנסים העושים מעשיהם בסתר, מעלימים ראיות ויוצרים במעגלי החברה משבר אמון חמור.

לא רק תקנת יחיד בלבד היא זו, אלא תקנת הציבור!

(מתוך הספר מעט מן האור שמות בהוצאת ספריית בית אל)