בייניש למעלה מאלiקים

בייניש למדה מהר את חוקת האליטה המשפטית של ברק: הכל שפיט, מלוא כל הארץ כבודנו, יחי האקטביזם.

ד"ר גבי אביטל , ט' באדר תשע"ב

ד"ר גבי  אביטל
ד"ר גבי אביטל
צילום: ערוץ 7

אחד המדרשים הנפלאים של חכמי ישראל מתאר את אלוקים כאשר הוא מתעצב אל ליבו. זה קורה אחרי שאפילו בני האלוקים משחיתים דרכם והוא נאלץ להביא את המבול.

הנה-כי-כן, לו היו שואלים את אלוקים האם אינך מצטער על פסיקה, בריאה או משהו אחר? בוודאי, היה עונה, "גם לי מותר לטעות, לא ידעתי שהם כאלה רעים." כידוע לכולם, שופטי בית המשפט העליון מכונים על-ידי כמה חסידים שוטים כמלאכי עליון. מתברר שהם לא כל-כך שוטים. נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש המסיימת, שבח לאל, את תפקידה לא היתה מסוגלת למצוא בהיסטוריה המשפטית אפילו לא פגם אחד.

אכן, כליל השלמות. מסיבות הפרידה כבר החלו וזה הזמן להאיר כמה מתחנות חייה של הנשיאה הפורשת. למען הסדר הטוב, גאוותו של מוסד נקבעת בדרך כלל על-פי מידת שביעות הרצון של הציבור הרחב, לאו דווקא זה הנאור. והנה, בתחילת שנות ה-90 במאה הקודמת, מעמדו של ביהמ"ש העליון היה גבוה כמעט כמו מעמד הצבא, זה הנושק למאה אחוזי תמיכה. כיום, אחוז התמיכה ירד מתחת לחמישים. מנהל בנק או מפעל במצב דומה היה נשלח אחר כבוד לביתו.

בשנת 1992 כאשר הובא דבר מינוייה אל מאיר שמגר השופט העליון, הלה דחה את המינוי בין השאר מפאת היותה המוכשרת פחות משאר המועמדים. שנתיים לאחר מכן, הפלא ופלא, דבר המינוי עבר הסכמה מלאה של תשעה בוחרים, אהרן ברק היה הנשיא. שאלת תם עלתה לחלל האוויר כשעוד ניתן היה לשאול ולבקר: מה השתנה לפת
בייניש קבעה בזדון לב כי אדמותיהם שייכות לערבים עלומים שיום אחד יבואו וידרשו אותן. אין לזה הצדקה מוסרית, אנושית ובטח לא לפי מידת הדין. בייניש בחרה לבחוש בקדירה קרירה, ולחממה ללא צורך
ע ברמתך כחלוף שנתיים? אולי האג'נדה הנכונה.

בייניש למדה מהר את חוקת האליטה המשפטית של ברק: הכל שפיט, מלוא כל הארץ כבודנו, יחי האקטביזם. יחד עם חברתה השופטת דורנר פסקו כנגד ההיגיון ולאחר שכבר הושגה פשרה, להתיר תפילת נשים בכותל. יחד עם המורה הרוחני שלהן, אהרן ברק, התנגדו למועמודתה של פרופ' נילי כהן ללא שום הסבר מתקבל על הדעת, ולעמת זאת, בחרו בהסבר מעניין מאוד מדוע לדחות את מועמדותה של פרופ' רות גביזון: יש לה אג'נדה. יפה מאוד, שהרי לשופטים עליונים אין אג'נדות, הם כידוע, מלאכי עליון.

"ביקורת עלי מותרת רק אם היא מוצדקת", אמר ירום הודו, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק. ["הארץ" 12.6.98]. מפלאי הבריאה היא שעוד בטרם ניתכה הביקורת, אסורה היא. והנה, דווקא בביטאון הבית שלה עיתון 'הארץ' מופיעה ביקרות שלא היתה מביישת את אלקין או לוין: "אם נקלעתם לעימות עם רשות שלטונית, הגשתם עתירה לבג"ץ, ובדיון מתברר לכם שהפרקליט המייצג את המדינה נגדכם הוא בעצמו בנו של שופטת עליונה.

את ההתמחות שלו הוא עשה אצל שופט עליון אחר. והשופט באולם הוא חבר טוב של אמא שלו. מבולבלים? מתוסכלים? במשך שנים טענה המערכת המשפטית שאין כאן בעיה ואין כאן ניגוד עניינים, זה רק נדמה לכם. עכשיו מתברר שאולי בעצם צדקתם." כך מרגישים, תושבים רבים ובתוכם תושבי יהודה ושומרון היהודיים כאשר מונחת סוגיה על שולחנכם ואשר נוגעת לזכויות היסוד שלהם כבני אדם. ואולם בהתערבותה השיטתית ובאופן בוטה עד מאוד, גרמה לכך שתינוקות עם אימותיהם, נשים וטף וגברים אחדים, מתעוררים באישון לילה לרעש דחפורים הבאים להרוס ולאבד את מה שבנו באישורם של מוסדות המדינה.

בייניש קבעה בזדון לב כי אדמותיהם שייכות לערבים עלומים שיום אחד יבואו וידרשו אותן. אין לזה הצדקה מוסרית, אנושית ובטח לא לפי מידת הדין. בייניש בחרה לבחוש בקדירה קרירה, ולחממה ללא צורך.

אמנם היא דרשה, בצדק, ראיות לבעלות על האדמות, אולם אלה לא נמצאו, הבעלים המדומים משכו עתירתם, והופס, גזר הדין של ההריסה נותר על כנו. אילנה דיין לא חוייבה להתנצל, אבל ממי שמעל אלוקים, אולי בכל זאת, איזה קמצוץ של הרהור או קורטוב של התנצלות על יהירות, שחצנות, מעידה בלשון, משהו? הלו?