אז איזו ציונות רוצים אנו?

המאמר הזה נכתב על רקע הרהורים בעקבות מאמרו של הרב אברהם וסרמן "זהירות: מדינה ערך עליון".

ד"ר רעיה אפשטיין , י"א באדר תשע"ב

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

בעת כתיבת שורות אלה איני יודעת עדיין אם אמנם דברי הרב וסרמן עוררו התנגדות בתוך המחנה הדתי-לאומי ועד כמה, אך ניתן להניח שיהיו אלה אשר יגידו: האיש קם נגד הציונות הדתית ונגד ערכיה הבסיסיים.

והשאלה היא: האומנם יש לנו ציונות דתית אחת? האומנם מאמינים כולנו באותם הערכים? דומני שכבר מתחילת הדרך התפתחו שתי מגמות, שתי דרכים, אשר נבעו מתוך שני פירושים שונים אשר ניתנו לציונות הדתית. ולמרות שלכאורה דרך אחת ניצחה והובילה, מתברר, ובמיוחד בימים קשים אלה, שאף השנייה לא מתה אלא היא חיה ונושמת, ובע''ה עוד תתגלה ותתחזק ותשרטט את דרך הישועה לא רק לציבור הדתי-לאומי, אלא לכלל ישראל.

שני פירושים לציונות הדתית – הדרך הראשונה:

הדרך הראשונה מאפיינת את הציונות הדתית אשר התאימה עצמה למציאות, הסתגלה אל הקיים, ולא רק אלא שהפכה את הקיים לאידיאל. נטייה זו באה לידי ביטוי מובהק ברעיון עליונות המדינה. מקורו של רעיון זה הוא בציונות החילונית, ובמיוחד בגרסתה הסוציאליסטית/בן-גוריונית. הציונות הדתית חיברה עצמה אליה מראשית קיום המדינה – חיברה עצמה לא רק פוליטית, אלא גם ערכית ואמונית. הפנימה את השקפת עולמה של הציונות החילונית, תרגמה אותה למושגי היהדות ואף הציגה רבים מרעיונות הציונות הסוציאליסטית ככאלה הנובעים מן התורה. באופן זה מוצג בה למשל הסוציאליזם – טעות גדולה ומסוכנת, ואף סימן לחוסר-הבנה בסיסי של תופעה זו.

כדברי הרב סולובייצ'יק: "... ישנו הבדל גדול ויסודי בין הסוציאליזם והיהדות בכל הנוגע לבעלות על נכסים. הסוציאליזם גורס כי הנכסים בכלל שייכים למדינה והיא הבעלים עליהם, ואילו היהדות גורסת שהנכסים בכלל שייכים למישהו אחר – להקב''ה " (בשיעור בפרשת בראשית: אדון כל המעשים. דברי השקפה, עמ' 14-15 ).

גישה זו אף העדיפה להתעלם מן האופי האתאיסטי אשר באידיאלוגיה של הציונות החילונית, ובמיוחד הסוציאליסטית. ויותר מזה
הציונות הדתית בפירושה השני אינה רואה כאויבים, לא את החרדים ולא את החילונים. היא יודעת להבדיל היטב בין אותם חילונים שאיבדו קשר עם המסורת שלא באשמתם, לבין חילונים-אתאיסטים-מורדים, שאצלם שנאת היהדות היא אידיאולוגיה, סוג של דת
: היא אימצה לעצמה את אותו חלק בערכי הציונות החילונית שהושפע מן האנטישמיות: רעיון שלילת הגלות והצגת יהודי הגולה כעלובים, נבזים או טפילים. שלילת הגלות מובילה לשלילת רצף הדורות של עם ישראל – מה שמוביל לרעיון הטוטליטרי של בניית עם חדש, הבא במקום העם הישן. וכך ניתן לראות בחיבורים של רבנים מסוימים מושגים כגון "האומה הישראלית" – שינוי צורה של ביטויים מקוריים מאסכולת הציונות החילונית כמו "יהודים חדשים", "ישראלים חדשים" ועוד.

"האומה הישראלית" אינה יכולה להוות חוליה בשלשלת הדורות של העם היהודי, שכן הגדרתה ככזו מעידה על היותה ישות לאומית נבדלת, שאין לה קשר מהותי עם העם היהודי הנצחי.

לא כך ראה את הדברים הרב סולובייצ'יק:

"כשאנו מעלים על לשוננו את השם כנסת ישראל, איננו מתכוונים רק כלפי קהל שלושה-עשר מליוני הבריות בנות דורנו, כן ירבו... כנסת ישראל, כפי שהובנה על ידי הרמב''ן ובעלי סוד אחרים, חכמי הקבלה, ...כנסת ישראל טמירה, החובקת כל יהודי שחי אי-פעם ולא את בני דורנו לבדם...ויותר: כנסת ישראל חובקת בזרועותיה כל יהודי העתיד לעמוד אי-פעם על פני הארץ. דורות שטרם באו לעולם..." (בית הכנסת – מוסד ורעיון. דברי הגות והערכה, עמ' 115)

"הקב''ה שוכן בתוך האיגוד, בתוך הכנסת ובתוך ההשתייכות ההיסטורית...כל ישראל מושרשים במקור מציאות היסטורית משותפת" (תפילה, וידוי ותשובה. דברי השקפה, עמ' 111)

ואם מנתקים את ה"אומה הישראלית" מההשתייכות ההיסטורית שלה, הרי הבחירה הטבעית היא לראות בחילונים אחים לדרך, ולא בחרדים. הם מגלמים את הישראליות החדשה והטובה, בעוד החרדים מגלמים את היהדות הישנה, הגלותית והרעה. אין פלא שהצהרות הקשורות באחדות העם, אהבת חינם, איסור לשון הרע ושנאת חינם כלפי אחינו – מתכוונים בדרך כלל לחילונים, ולא לחרדים.

דרך זו גם הפנימה את הרעיון של הדמוקרטיה כשלטון הרוב, מבלי להתחשב בגישה הליברלית-קלאסית, המגדירה את הדמוקרטיה העממית הזאת כעריצות הרוב. וכך גם היחס בין הכלל לפרט, המהווה את אחד מיסודות הטוטליטריזם: הכלל הוא העליון, ואילו הפרט אינו קיים ככזה, אלא הוא נבלע בתוך הכלל ואין לו עצמאות ועצמיות. אין לו האני הפרטי שלו אלא הוא יחידה סטטיסטית, מספר, בורג במכונת הכלל, במכונת ה'אנחנו', במכונת המדינה, במכונת הצבא.

חשיבה כזו כבר אינה רק סוציאליזם. זה כבר סטאליניזם אשר מגלם ומיישם במדוייק את מהות התפיסה הטוטליטרית. ולא רק הוא, אלא שבקוטב הנגדי לו יושבת מפלצת לא פחות אכזרית. בשעה שבסוציאליזם ובקומוניזם הכלל הבולע את הפרט הוא חברתי ואוניברסלי – בקוטב הנגדי הכלל המוחק את היחיד הוא לאומני וגזעני. השמאל הישראלי איתר מזמן בעיה זו ומיהר לשנות את המושגים שלו כדי להישמע ליברלי (גם אם לא לגמרי את מהותו ואופן חשיבתו), בעוד הציונות הדתית בגרסתה המדוברת לא הצליחה, ואולי אף לא ניסתה, לגלות את האלטרנטיבה האמיתית לטוטליטריזם אשר טמונה ביהדות.

ועל טעות חמורה הקשורה בכל אלה, הצביע הרב אברהם וסרמן במאמרו, ואף הציג את עמדתו של הרב קוק בעניין: "המדינה ... נותנת אושר לאזרחיה, כשהיא מתנהלת לפי האידיאל האלקי...".

ודבריו של הרב סולובייצ'יק באותו נושא :

"אין ברית הארץ חטיבה עצמאית. משתבצת היא בברית האומה עם הקב''ה ...לפי-כך אני תופס את כל גדולתה, ערכה וחשיבותה של המדינה, את כל הפלא שהתרחש בתקומתה ובהתמדתה, רק מתוך מערכת יחודה של האומה ואחדותה עם אלקי ישראל. כיצור היסטורי-חילוני שאינו מוזרם על ידי הייעוד שבברית, אין המדינה מלבבת אותי, ואין היא מלבה אש יוקדת בקרבי". (על אהבת התורה וגאולת נפש הדור. דברי השקפה, עמ' 215 )

שני פירושים לציונות הדתית – הדרך השנייה:

בעקבות מאמרו של הרב וסרמן, אני מתרשמת שהדרך השנייה היא דרכו של הרב קוק, ומתוך לימוד (אמנם שטחי) של הרב סולובייצ'יק, אני מתרשמת שזוהי גם דרכו. אני מתרשמת שדרך זו נשענת על המסורת היהודית הנצחית, ורואה את היהודים אזרחי מדינת ישראל כחלק בלתי-נפרד מן העם היהודי לדורותיו.

הציונות הדתית בפירושה השני אינה רואה כאויבים, לא את החרדים ולא את החילונים. היא יודעת להבדיל היטב בין אותם חילונים שאיבדו קשר עם המסורת שלא באשמתם, לבין חילונים-אתאיסטים-מורדים, שאצלם שנאת היהדות היא אידיאולוגיה, סוג של דת. הציונות הדתית בפירושה השני רואה היטב את המכנה המשותף המהותי אשר בינה לבין העולם החרדי – המכנה המשותף של התורה. ההבדל בין החרדי לציוני-הדתי אינו במהות, אלא רק בדרך. ההבדל אינו מתחילה ועד הסוף, אלא זהו הבדל שצמח מתוך מחשבות שונות על המודרנה, על החילוניות ועל ההשכלה.

החרדים, שהבחינו בסכנה הטמונה בעזיבת חיי התורה ובהתבוללות, בחרו בדרך של הסתגרות. הציונות הדתית בחרה אחרת.


אולם בתוך אותה בחירה של הציונות הדתית נוצרו שתי גישות אלו – זו אשר מקור השראתה הוא הציונות החילונית וערכיה, וזו אשר מקור השראתה הוא המשכיות ההיסטוריה היהודית ותורתנו הקדושה. הרב קוק והרב סולובייצ'יק וההולכים בעקבותיהם בחרו אמנם שלא להסתגר, אך הם גם בחרו שלא להסתגל ולא להפנים רעיונות זרים. דרכם היא דרך של דו-שיח עם העולם המודרני מתוך נאמנות מוחלטת לתורה, נאמנות חסרת פשרות. דרכם היא דרך של התמודדות מול אתגרי העידן המודרני. דרך שאינה מחלישה כי אם מחזקת, אינה מרחיקה מן התורה אלא מאפשרת למצוא בה תשובות לשאלות חדשות, ולגלות בה אוצרות שטרם התגלו. הדרך שהפנימה את ערכי הציונות החילונית הגדירה את עצמה באופן המדויק ביותר: לא בהתמודדות אלא בהשתלבות. ההבדל הוא לא רק גדול, ההבדל הוא תהומי.

ואולי יש עוד תקווה

רבי נחמן אמר "אין שום יאוש בעולם". והוא אמר זאת לא רק לחסידי ברסלב, כי אם לכלל עם ישראל. ואנחנו לא מתייאשים. כל רצוננו הוא ללכת בדרכי התורה, לעזור לעמנו, ולתרום את חלקנו לתיקון אמיתי של מדינתנו. כולנו יודעים שבורא העולם אוהב אותנו, והוא מוביל אותנו, ויוביל אותנו, בדרך הנכונה. ומה שמוטל עלינו הוא להתפלל ולעשות השתדלות. ואם אמנם טעינו פה ושם – בוודאי אין זה בכוונת זדון, שהרי כולנו מתכוונים לטוב. את הטעויות ניתן לתקן – אם נדע ללמוד את הלקח, אם נדע לתקן את עצמנו ואת דרכנו. הרי יודעים כולנו כי בחשבון אחרון הכל מאבינו שבשמיים, ואם נעשה השתדלות נכונה, הוא בוודאי יעזור לנו, וגם יגמור בעדנו.

כולנו רואים ומרגישים שהקב''ה מוביל אותנו מעגל אחר מעגל, ניסיון אחר ניסיון, ולעיתים קרובות הניסיונות הם קשים, קשים מאוד. היה ניסיון קשה בעת גירוש מתיישבי גוש קטיף, והיה אור גדול. ואחר כך כבה. אולי משום שניצחה אותה גרסתה של הציונות הדתית שרואה ערך עליון בהשתלבות בציונות האנטי-דתית. שרואה ערך עליון במדינה, שריה ויועציה, ובפוליטיקה הלא לגמרי נקייה שלה. כך לא מתקנים את המדינה. כך לא מתחברים לעם ישראל האמיתי. והעיקר, כך לא מתקנים את עצמנו ואת דרכנו.

ועתה, שוב ניצבים אנו לפני ניסיון. ושוב חייבים אנו להתפלל ולהשתדל. הניסיון לא קל, אולי אף קשה בהרבה מן הקודם. והשם יתברך יודע שזה קשה, והוא בוודאי יגמור בעדנו. הוא רק מחכה שנתחיל, שנעשה השתדלות. השתדלות של בחירה בציונות היהודית, זו שנולדה הרבה הרבה לפני שבאו לעולם הרצל ובן-גוריון.

זו שנולדה כאשר אמר הקב''ה ליהודי הראשון:

לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.  וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה.