נשיאות הלב
נשיאות הלב

נתאר לעצמנו שמלך מבקש לעצב אנדרטה מזהב טהור, משובצת אבנים טובות ומרגליות יקרות. אנדרטה שתהווה אתר עליה לרגל, ותסמל את שמו ויקר תפארת גדלותו ושלטונו. הרי לשם כך הוא יפרסם מכרז למעצבים ובונים, שמי שיעשנה יזכה בהוקרה ותודה מטעם המלכות.

וכי יעלה בדעתנו להתייצב ולהתנדב לעשותה? וודאי שלא! הרי לשם כך צריך איש מתאים ביותר למלאכה חשובה זו, שיש לו ידע רב בתחום זה. בעוד שלנו אין בכך לא ניסיון, לא מושג ולא ידיעה בזה, ובמיוחד ביודענו שהמדובר בכבוד המלך וביוקרתו. אם תצא מתחת ידינו יצירה מעוקמת, מפותלת, פגומה היא פוגמת בכבוד המלך ומזלזלת במלכותו. וודאי ננקוט בכלל: "איזהו חכם, המכיר את מקומו", לא נקפוץ ליטול עטרה שאינה הולמתנו, ולא נסכן את ראשנו.

והנה לא כך נהגו עושי המשכן, כשהקב"ה מצווה לבנות לו היכל להשראת השכינה, שכולל עבודות עדינות וסבוכות בעץ ובמתכת, בזהב ובכסף ובנחושת. אריגה אומנותית כפולת פנים, אריגה בחוטים כפולי עשרים וארבע נימים, שודאי שבני ישראל שרק לפני חצי שנה היו עובדי בנין בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה. לא היה בהם חרש עץ, צורף זהב, לוטש יהלומים, אורג, מעבד עורות, רוקע אדנים וכו'. ולפתע קפצו מתנדבים ומציעים את כישוריהם שכביכול יש להם. מהיכן לקחו אומץ להציג עצמם כבעלי מלאכה מיומנים?

על כך עונה הכתוב: "ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו"- וביאר הרמב"ן: כי לא היה בהם מי שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שיאמן בהן ידיו כלל. אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה ליבו בדרכי ה' לבא לפני משה לאמור לו: אני אעשה ככל אשר אדוני דובר.

כלומר: איך מלאם ליבם, הכיצד לא פחדו שתצא תקלה מתחת ידם ויעוררו עליהם חרון אף? התשובה פשוטה: אילו המדובר היה במלך בשר ודם, לא היו מעיזים להציע עצמם. ידע אין להם, ניסיון ודאי לא, כך ששום אנדרטה לא תצא מתחת ידם אלא גרוטאה מעוותת שתעלה עליהם את חמת המלך. אבל אם מתנדבים הם לעבודת מלכו של עולם, הרי "רחמנא לבא בעי", וברגע ש

כשיהודי מתמלא 'ברוח אלוקים' שמרוממת אותו ונושאת את ליבו למעלה, להגשים את ייעודו הפרטי, שזוהי בעצם "נשיאות הלב" האמורה, אז הוא 'מוצא בטבעו' שאכן הוא מסוגל והוא מתמלא 'חכמת לב' לבצע את החלטותיו

יראה את רצונם ויווכח בנדיבות ליבם יעניק להם את הכשרונות, את הידיעה ואת המיומנות, ולא יחסר להם דבר, שהרי הכל שלו והכל מכוחו, והוא הנותן לנו כח לעשות חיל.

האלשי"ך הק' על הפסוק (שמות ל"ה, ה'): "כל נדיב ליבו יביאה", שואל, שלכאורה היה צריך לכתוב "יביא" ולא "יביאה"? ופירש שהכוונה "יביאה" את הלב, כי זה מהותו של המשכן. החלק החומרי הוא כלי להחזיק את הלב והרוח. ומשום כך הנדבה האמיתית היתה להביא את הלב, ומי שהיה לו לב גדול זכה להיות שותף לא רק בחומר הגלם אלא גם בבנייה.

פעמים רבות, אנו חושבים לעצמנו שאין אנו מסוגלים להגיע לדברים גדולים, להשגות גבוהות ולחיות חיים רוחניים ברמה. אנו מקטינים את עצמנו בייאוש ולא מוצאים בעצמנו כוחות להעפיל אל על. אנו חושבים שההצלחה הרוחנית היא נחלתם של בודדים ויחידי סגולה שכנראה נולדו לתוך גדלות.

כאן באו בוני המשכן ובראשם בצלאל ולימדו אותנו שאם נהיה אחראיים באמת, ונהיה מודעים לתפקידים המשמעותיים שכל אחד מאיתנו יכול ומסוגל להגיע, אנו אכן נמצא בתוך עצמנו כוחות וכישורים להגיע לכך. שפעמים אפילו אנחנו לא מודעים לגודלם ועוצמתם. כל אחד מאיתנו מסוגל, אם רק ירצה!

זאת אנו לומדים בפרשתנו. נשיאות הלב היא, החלטה פנימית של היהודי למלא את רצון ה' בכל תנאי ולחפש בתוך הלב פנימה את מה שהוא מסוגל לעשות ולהגשים, למרות שעל פניו נראה שהוא אינו כשיר וראוי לכך.

כשיהודי מתמלא 'ברוח אלוקים' שמרוממת אותו ונושאת את ליבו למעלה, להגשים את ייעודו הפרטי, שזוהי בעצם "נשיאות הלב" האמורה, אז הוא 'מוצא בטבעו' שאכן הוא מסוגל והוא מתמלא 'חכמת לב' לבצע את החלטותיו.

אכן לאחר שנסתיימה מלאכת המשכן, מספרת התורה: "וירא משה את כל המלאכה... ויברך אותם משה". ומפרש רש"י: "אמר להם, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו".

נשאלת כאן השאלה, הלא במלאכת המשכן היו שותפים כל בני ישראל, איש ואישה שהביאו את נדבותיהם לעבודת המשכן, ומדוע לא בירך משה את כל השותפים לעשיה, אלא העניק ברכה רק ל"חכמי הלב", שעשו את המלאכה בפועל?

התשובה פשוטה: אין כל צורך לציין במפורש את ברכתו של משה לכל התורמים למלאכת המשכן, שכן זה דבר פשוט ומובן מאליו שמברכים ונותנים "ישר כח" לכל תורם, וברכה זו העניק משה רבינו הרבה קודם לכן, כשנסתיימה הבאת התרומות. כאן רוצה התורה לספר על ברכה מיוחדת שהעניק משה רבינו לאחר גמר מלאכת המשכן לאלו שנתנו את יסודות המשכן, אלו ששילבו את "נשיאות הלב", השכל והרגש. כי בכוחם השרה הקב"ה שכינתו בתוך המשכן.