די לגמגום!

אם מתפקדי הליכוד ימשיכו לגמגם באמירתם בסוגיה הגורלית ביותר, דעת הקהל תזוז לימין האמיתי. ההכרעה ב-28 בנובמבר חשובה אולי יותר מהבחירות הכלליות ב-28 בינואר: היא תקבע אם מפלגת השלטון בישראל היא בעד מדינה פלשתינית (שרון), או נגדה (נתניהו).

ד"ר רון בריימן , כ"ב בכסלו תשס"ג

דעות
עצמי
מקובל לומר שדעת הקהל בישראל זזה ימינה, כתוצאה בלתי-מפתיעה של מלחמת אוסלו ומוראותיה. במציאות שבה פיגוע רודף פיגוע וכל הארץ חזית, תהליך ההתפכחות מתחולל בעיקר בקרב מי שהגדירו את עצמם בעבר כ"מחנה השלום", והבינו שראשי המחנה הובילו אותם דווקא בכיוון ההפוך.

ערפאת ורשות הטרור הפלשתינית שהוא עומד בראשה, יחד עם שאר ארגוני הטרור, מחליפים ראשי ממשלה בישראל בתדירות רצחנית.

למרות ההתעוררות הכואבת מאשליית ה"שטחים תמורת טרור", התשובה הפלשתינית ל"שטחים תמורת שלום" מבית-מדרשו של השמאל הקיצוני, הסקרים מראים שיכולתו של יו"ר הליכוד להרכיב את הממשלה אחרי הבחירות לא תהיה שונה בהרבה מיכולתו לפניהן. במלים אחרות, קואליציה מהליכוד וימינה עשויה לכלול ככל הנראה לא יותר מ-68 ח"כים, ותהיה חשופה ללחצים קשים מבית ומחוץ.

התזוזה ימינה קטנה ממה שנדמה, כי חלק ניכר ממנה נעצר בליכוד, שאיננו אלא מפלגת מרכז, ואינו ממשיך לצידה הימני באמת של המערכת הפוליטית.

בחירתו של עמרם מצנע לתפקיד יו"ר מרצ ב' מבשרת הקצנה בשמאל, הסתה והטפה להקמת מדינה פלשתינית ולעקירת יישובים. הבוחר הישראלי המפוכח עתיד להבהיר ב-28 בינואר 2003 לשרידים, לביילינים, למצנעים ולכל מי שחושב ללכת בדרך אוסלו שהטרנספר לא יעבור.

גוש השמאל אשר תובע בריחה נוסח לבנון, תחת הסיסמא של הפרדה חד-צדדית, עם הסכם או בלעדיו, צפוי לזכות בלא יותר מ-40 מנדטים (כולל הרשימות הערביות).

ההפרדה החד-צדדית אינה רק גדר תמימה, או פיל לבן, או מיקסום שווא, או עגל זהב תורן, שלא ימנעו פיגועים וטרור. בראש ובראשונה היא צעד הכרוך בטרנספר כוחני של מאות אלפי יהודים, טרנספר שהוא בלתי-מוסרי ובלתי-מעשי. כישלונו של פואד בן-אליעזר לפנות מאחז מאויש אחד ותבוסתו כעבור זמן קצר הם לקח חשוב לכל מי שחושב להמשיך בהרפתקת אוסלו.

החלל שנותר, 12 מנדטים בין השמאל הקיצוני לבין המרכז והימין, מאפשר את גידולה של "שינוי", תנועה הניזונה מפשיטת הרגל של "העבודה", ומשינאת חרדים. אין לפטור את החרדים עצמם מאחריות לפריחתה של תנועה שהמסר העיקרי שלה הוא "שינאה עכשיו", ומוטב היה לו הם עצמם היו מתערים בחברה הישראלית, בצה"ל הנלחם מלחמה קיומית ובכלכלה הקורסת. המצב של "השתמטותם אמנותם" תורם לשגשוגה של תנועה העושה מכך הון פוליטי.

אין בדברים אלה כדי לפטור מאחריות משתמטים רבים אחרים, שאינם חרדים. "שינוי", אם תתמיד בשלילת האפשרות של שותפות בממשלה שבה מצויים גם חרדים, מצמצמת מאד את יכולת השתתפותה בעשייה הממלכתית.

במציאות הצפויה בעקבות הבחירות עתיד יו"ר הליכוד לעמוד בפני 2 קואליציות אפשריות, שתיהן בנות כ-68 ח"כים: האחת הכוללת את הליכוד וכל המפלגות שמימין לו, והאחרת הכוללת את הליכוד, העבודה ושינוי.

האופי של 2 הקואליציות הללו שונה לחלוטין: הראשונה פירושה לא למדינה פלשתינאית; השנייה משמעותה כן למדינה כזו, וסכנה קיומית למדינת ישראל. ראשי הטרור - ערפאת, דחלאן וחבריהם - כבר הצהירו על תמיכתם במצנע. לא נעים להודות בכך, אבל הטרור הפלשתיני הוא מרכיב חשוב במערכת הבחירות בישראל.

על רקע זה מתקיימות השבוע הבחירות המקדימות בליכוד. ה-28 בנובמבר 2002, חודשיים בדיוק לפני יום הבחירות לכנסת, הוא יום ההכרעה בליכוד בין 2 מועמדים שכבר כיהנו כראשי ממשלה, ואחד מהם יהיה ראש הממשלה הבא: אריאל שרון ובנימין נתניהו. הליכוד כבר אמר פה אחד (כמעט) לפני כחצי שנה: לא למדינה פלשתינית.

הצבעה של מתפקדי הליכוד היום בעד שרון, למרות שזה מצהיר שוב ושוב על נכונותו להקים מדינה כזו, סותרת את מה שאותם אנשים אמרו לראש הממשלה לפני זמן לא רב. הצבעה שלהם היום בעד נתניהו, על אף שחתם על הסכמי וואי וחברון, תהיה המשך ישיר והגיוני של ההצבעה המפורסמת ביוני 2002: לא למדינה פלשתינית.

אם מתפקדי הליכוד ימשיכו לגמגם באמירתם בסוגיה הגורלית ביותר, דעת הקהל תזוז לימין האמיתי. ההכרעה ב-28 בנובמבר חשובה אולי יותר מהבחירות הכלליות ב-28 בינואר: היא תקבע אם מפלגת השלטון בישראל היא בעד מדינה פלשתינית (שרון), או נגדה (נתניהו). האם מתפקדי הליכוד מודעים למשמעות ההכרעה שנמסרה לידיהם?



ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.