המציאות של תוכניות המציאות

הגיע הזמן לעצור לרגע ולעשות חשבון נפש ציבורי על פניה של הטלוויזיה המסחרית בישראל.

שמואל אדלמן , י"ח באדר תשע"ב

שמואל אדלמן
שמואל אדלמן
צילום: עצמי

כתבה מתוקשרת של ידיעות אחרונות חשפה ראיות לכאורה של שימוש בכדורים פסיכיאטרים שניתנו למשתתפי תוכנית "האח הגדול".

למען הגילוי הנאות אציין שאינני צופה בתוכנית ובשלב זה עוד לא הוכחה האשמה בבית המשפט. נזכיר כי בתוכנית זו נכלאים מרצון אזרחים תמימים בבית שמיקומו לא ידוע, וחייהם הפרטיים הופכים להפקר לעין כל.

בית האח הגדול מאובזר בעשרות מצלמות הקולטות כמעט כל תזוזה של הדיירים. כל דייר מצויד במיקרופון אישי, אותו עליו לשאת עמו תמיד. מידי שבוע מחכה למשתתפי התוכנית הדחה מבישה על ידי הדיירים האחרים ורק יחיד סגולה שישרוד עד הסוף יוכתר כמנצח, יגרוף פרס כספי ויהפוך לידוען ישראלי נוצץ. התוכנית נקשרה בעבר בלא מעט שערוריות אך דומה שהשימוש לכאורה בתרופות פסיכיאטריות חצה קו אדום.

נראה שהגיע הזמן לעצור לרגע ולעשות חשבון נפש ציבורי על פניה של הטלוויזיה המסחרית בישראל. אין ספק שפתיחת השידורים לגופים מסחריים בסוף שנות השמונים נתנה דחיפה אדירה ליצירת תכנים מתוצרת מקומית ולשדרוג מערך השידורים.

אומנם המחוקק קבע סייגים ובלמים על מנת להגן על יצירה מקומית ולהבטיח מניעת שידורם של תכנים בלתי ראויים, (בלעדיה
חסר עכבות מוסריות הוא גם נכס רייטינג. הדרך מכאן לשימוש באמצעים פסולים קצרה: עוד שערוריות, עוד רעש תקשורתי, עוד צפיות- ועוד כסף
ם שהמצב היה יכול להיות גרוע הרבה יותר) ואף על פי כן היותה של הטלוויזיה המסחרית ממומנת בעיקר ע"י מכירת פרסומות מביאה איתה סכנה מובנית- לוח השידורים נקבע ע"י אינטרסים כלכליים.

אם ננסח זאת בצורה מוקצנת: מבחינת הגוף המשדר תוכנית הטלוויזיה היא רק הקדימון לדבר האמיתי- הפרסומת. מכיוון שמחירה של הפרסומת הוא פונקציה של מספר הצופים הגוף המשדר ייעשה כל מה שביכולתו על מנת להדביק כמה שיותר צופים למסך. אילו הקראת ספרי טלפונים ע"י קריין ישיש היתה מרתקת מיליוני צופים הרי שהיו צצות עשרות תוכניות של הקראת מספרי טלפון. היות והמכנה המשותף הרחב ביותר לבני אדם הוא גם המכנה המשותף הנמוך כך בדיוק נראות התוכניות. נמוך, בוטה, צהוב.

אם נחזור ל"אח הגדול" הרי ברור שדייר פרובוקטיבי, חסר עכבות מוסריות הוא גם נכס רייטינג. הדרך מכאן לשימוש באמצעים פסולים קצרה: עוד שערוריות, עוד רעש תקשורתי, עוד צפיות- ועוד כסף. ובהערת אגב קטנה- כאשר השיח הציבורי גדוש בדיוני סרק על מה אמר דייר פלוני זה על דיירת בלתי אלמונית זו נדחקים לשוליים בעיות חברתיות הרבה יותר מציאותיות וחשובות.

כידוע, התנגד דוד בן גוריון לטלוויזיה. התנגדותו נבעה לא רק ממניעים אידיאליסטים. ככל הנראה הוא חשש, ובצדק, שהטלוויזיה תכרסם בכוחו של שלטון היחיד של מפא"י. מבחינה זו אפשר להודות על מגוון ערוצי התקשורת ולהצטער שעדיין נשמע בהם קו מאוד אחיד ומסוים. מאידך, חששו של בן גוריון שהטלוויזיה תשחית את נפש הנוער קרובה מידי למציאות מכדי שנוכל להמשיך ולהתעלם ממנה.