הרצון לרצות

רוצה לרצות / אמא, אבא, אני רוצה במבה. בואו נדבר ברצינות על רצונות, "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון".

הרב ניר אפרתי , כ"א באדר תשע"ב

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

רצון הוא המניע לכל. אם היינו יודעים איך מולידים רצון , אז מרבית הבעיות החינוכיות שלנו עם עצמינו ועם ילדינו היו נפתרות.

הבעייתיות מתחילה בכך שאנו רוצים שלילדינו יהיה רצון מסויים והוא לא נמצא. אז נוצרת בעיה.

אם נגלה סוד- הדברים נכונים גם לגבי עצמינו. לו יכולנו לרצות באמת ..  אז היה יותר קל.

אז מה עושים, מה עושים שאנו רוצים שהבת שלנו  תשיר שירי שבת בדביקות והיא רוצה לצאת עם חברים ולחזור בשעה שאינה ידועה? או מה עושים שהיינו רוצים שבננו יקום לוותיקין והוא בשעה הזו בדיוק הולך לישון...

החידוש הגדול הוא שהרצון נמצא כמעט בכל מצב, והבעיה היא: לא שאין רצון אלא שאנחנו לא יודעים לזהות אותו ולפתח אותו. הוא תמיד נמצא, מוכן לפעולה, רק לא תמיד זהו רצון שמופנה לעניין אליו אנו מכוונים.

 נסביר: לכל אדם יש רצון, כל עוד הוא חי השם משביע לו רצון. גם לילד הפרטי שלנו יש רצון, אלא שאנו צריכים להיות קשובים אליו ולשמוע מה הוא רוצה. קשב פשוט ולא מורכב. אינני מדבר על קשב עמוק שמנסה לזהות מה עומד מאחורי הצרכים החיצוניים שלו, אלא קשב פשוט. מה באמת הוא רוצה, מה אנו רוצים. האם יש משהו שהוא אוהב לעשות? שהוא רוצה לפתח שהוא טוב בו? בטוח יש, ואינני מדבר על תאוות ורצונות נפולים אלא  דבר חיובי כגון מוזיקה, גידול בעל חי ,ציור וכו'..

כאשר אנו נעמוד על הרצונות שלנו ושל ילדינו, על אותם רצונות יחסית גלויים, וניתן להם צינור של הופעה אז הם יזרמו בצינור ורצונות נוספים יבואו בעקבותיהם. כל עוד קיימת זרימה באותו צינור של רצון אז הוא לא נגמר, הוא ממשיך ומושך אליו עוד ועוד ופתאום מתקרבים ובאים גם אותם רצונות מפתיעים שלא חלמנו שיגיעו. אך צריך סבלנות ובעיקר אפשרות לתת ביטוי לטוב הזה הקיים כבר ורק לא יוצא כי אנו מתעקשים על דבר אחר. כדאי לשחרר, ללכת עם השם, עם הרצון שהוא נתן כרגע: "רצון יראיו יעשה": מי שיראה שהוא נותן מקום לרצון העליון שנמצא כרגע, אזי רצונו הנסתר והפנימי יותר גם יעשה. ואם תאמר "כופים אותו עד שיאמר רוצה אני", כלומר, לא מתחשבים ברצון החיצוני אלא הפנימי?  זה נכון כאשר רוצים להיפרד ,על מנת להפריד נכון לכפות. אך מכיוון שלא נרצה לתת גט לילדינו או לעצמינו ,לא נרצה להפרידם מאיתנו או מהשם יתברך לכן עדיף ללכת עם הרצונות הגלויים.

בגינת עדן –חווה יחודית לבנות , אחת הבנות סיפרה כך:
שנים הייתי מול הטלוויזיה וכשלא היה טלוויזיה הייתי צורחת, משגעת את ההורים שלי

שנים הייתי מול הטלוויזיה  וכשלא היה טלוויזיה הייתי צורחת, משגעת את ההורים שלי.  כך הכרתי את עצמי וכך הורי שלחו אותי לגינת עדן.  לא ידעו איך לגדל אותי, נבהלו ממני.

 פתאום אין טלוויזיה. פתאום אני יושבת בשקט הזה של המדבר במבואות יריחו,  בשקט עם המחשבות שלי ומנגנת  וכותבת יש לי כמה מחברות של שירים לחלקם אפילו הלחנתי מנגינות.

ההורים שלי רוצים שאצליח כמו אחי הוא גאון

אני? אני רק מוזיקאית.

מעולם לא ניגנתי בפניהם. אבא שלי לא מעריך את זה ... אבל אין לי ספק שבזה אני טובה. עשיתי הופעה לחברות והייתי ממש טובה. הרגשתי כמו זמרת. יש לי קול טוב. שרתי ישר לתוך המיקרופון ישבתי בפוזה של הזמרים והרגשתי נהדר בזה אני טובה.

אמא מוכנה לקבל אותי כמו שאני היא אפילו קנתה לי גיטרה שבוע שעבר. אבל אבא...לא בדיוק רואה אותי אם רק הייתי יכולה להביא לו ציון מאה במתמטיקה...

בפסח אנו יוצאים מבית עבדים ומה קיבלנו? חירות. מה עבד יכול לרצות? רק חירות. לא להיות משועבד.

למה לא ניתנה תורה כבר במצריים? הם היו הופכים להיות צדיקים עוד קודם היציאה וזה היה נותן סיבה טובה להוציאם, וכמו שהשם כפה הר כגיגית בהר סיני היה כופה זאת כבר במצריים. אלא שעל עבד אין אפשרות לכפות. הוא כבר משועבד לדברים אחרים, אינו פנוי לעול נוסף. כפי שאומרים הבריות: "אין עם מי לדבר".

צריך קודם כל להוציא אותו לחירות.  איך עושים זאת?  משחררים אותו ,מאפשרים לכוחות שלו לצאת לפרוח. מעניין שזה היה באביב דוקא, בזמן של פריחה והתחדשות, אז יש סיכוי שיהיה כלי לקבל תורה. ועוד הדרך ארוכה עד ארץ ישראל, עד קיומה של אותה תורה ממש בארץ. וכך אנו עולים משלב לשלב. יש רצונות שנזכה לראות אותם רק בנכדים, אבל סבלנות הם מגיעים בסוף..