קשה לסמוך עליהם

כבר עשרות שנים צה"ל לא מצליח להכריע את אויבינו. במצבו הירוד של הפיקוד הבכיר של צה"ל, לא כדאי להיכנס לפעולה שאיננה הכרחית. מתוך העיתון "בשבע".

הרב אליעזר מלמד , כ"ט באדר תשע"ב

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד
צילום: פלאש 90

הצורך להביע עמדה 

בטור זה אנסה להביע עמדה ביחס לשאלה האם כדאי למדינת ישראל לתקוף את תעשיית האטום האיראני. אמנם אינני מומחה לטילים בליסטיים ואמצעי ההגנה מהם. גם אין לי מודיעין מיוחד על מצבה האידיאולוגי והחברתי והכלכלי של איראן, ולא על טיב המיגון של תעשיית האטום שלה. אולם במסגרת משטר דמוקרטי ישנה השפעה מרובה לכל עמדה ציבורית, וכאשר עומדת סוגיה כבדת משקל על הפרק, מי שיש לו אפשרות להוסיף דבר בעל משקל ונמנע מלהביע את עמדתו, מפקיר את הזירה לכל השאר, שרבים מהם חסרי דעת, כמו רוב העיתונאים הישראלים שהשפעתם מרובה ושיקול דעתם מופקר, כפי שהוכח בעשרים השנים האחרונות. אגב מי שסבור שאדם כמוני צריך לעסוק בהלכות פרטיות בלבד, מוזמן לפרוש מקריאת המאמר ולקרוא שוב את המאמר על כיבוד הורים מן השבוע שעבר.

  תיאור המצב

למעגל המדינות שיש ברשותן נשק גרעיני הולכות ומצטרפות בעשרות השנים האחרונות מדינות נוספות. מוסכם על הכל שזהו תהליך שלילי. למרות זאת, מצב המלחמה באזורים שונים יוצר תמריץ עצום למדינות נוספות לייצר פצצות אטום. זהו תהליך בלתי נמנע. גם אם מדינת ישראל תצליח להשמיד את מתקני הגרעין האיראניים, מסתבר שהפעולה לא תבטל את התופעה המסוכנת הזו, אלא רק תדחה את מועד הצטיידותן של איראן ומדינות עוינות נוספות בנשק גרעיני. כבר היום יש להודו, סין, פקיסטן וצפון קוריאה נשק גרעיני. העולם כולו צריך ללמוד להתמודד עם איומים מסדר גודל זה, ומבחינה זו מצבנו לא יהיה שונה באופן משמעותי ממצבן של מדינות רבות. אם דברינו נכונים, אזי דבריו של ראש הממשלה ושר הביטחון על כך שהנשק הגרעיני האיראני הוא האיום הקיומי על מדינת ישראל אינם נכונים. זהו איום אחד מתוך שרשרת איומים.

  הגנה והרתעה

צריך להתמודד עם האיומים החמורים הללו בשתי דרכים שמשלימות זו את זו - הגנה והרתעה. יש לקדם פיתוח אמצעי הגנה כמו טיל החץ וכיפת ברזל, ופיתוחים חדישים שיאפשרו את יירוט הטילים על ידי לוויינים סמוך לשיגורם, בעודם במדינת האויב. במקביל לכך, יש הכרח ליצור הרתעה ברורה, שמבוססת על עמדה מוצקה כלפי עצמנו וכלפי שכנינו, שאנו נחושים ליישב את ארצנו ולהכות את האויבים הקמים עלינו.

  חולשת ההרתעה הישראלית
ברמה העקרונית ראש הממשלה ושר הביטחון חשים מחויבות לביטחונה של מדינת ישראל. אילו היתה ניצבת בפניהם הבחירה הקשה, אני משער שהיו מוכנים למסור את נפשם עבור קיומה של המדינה. יחד עם זאת, בהיותם ידועים כבעלי אגו נפוח, יש לחשוש שגם מניעים אישיים מדרבנים אותם לפעול באיראן

לצערנו, במקום להגיב כראוי, וכפי שהובטח, על ההפגזות מעזה ומלבנון, הצמרת המדינית והביטחונית עוסקת בהפרחת איומים כלפי איראן, ובזה היא שוחקת את כוח ההרתעה של מדינת ישראל. הלא אהוד ברק בהיותו ראש ממשלה יזם את הבריחה מלבנון, תוך הכרזה שאם תיפתח מלבנון אש לכיוון ישראל - "כל לבנון תבער". בפועל נחטפו, נהרגו ונפצעו חיילים ואזרחים ישראלים, ולבנון לא בערה. לפני הנסיגה מלבנון נהרגו לנו כעשרים עד עשרים וחמישה חיילים בשנה. לאחר הנסיגה, במשך כ-12 שנה, נהרגו קרוב למאתיים חיילים ואזרחים ישראלים (רובם במלחמת לבנון השנייה). והחמור מזה, בעקבות הנסיגה החיזבאללה השתלט על לבנון, פרצה האינתיפאדה השנייה שבה נרצחו יותר מאלף ישראלים, נסוגונו מרצועת עזה, והחמאס עלה שם לשלטון ויצר מדינת טרור שמאיימת תדיר על מדינת ישראל בטילים ורקטות. כלומר, דווקא כלפי האיום המרכזי של איראן כלפינו, באמצעות ארגון החיזבאללה וארגוני הטרור בעזה שפועלים בשליחותה, מדינת ישראל מגלה אוזלת יד, ששוחקת עד דק את ההרתעה שלה, עד שאויבינו מעזים לדמות את מדינת ישראל לקורי עכביש. התדמית החלשה הזאת שלנו התעצמה בעקבות הנסיגה מחבל עזה ואוזלת היד המתמשכת מול ירי הטילים משם.

כדי להתמודד עם הסכנות והאיומים מוכרחים ליצור הרתעה, שבנויה על פחות דברי רהב מהסוג של אהוד ברק, אריאל שרון ובנימין נתניהו, ויותר מעשים נחרצים כלפי אלה שתוקפים אותנו בפועל.

  חיזוק האחיזה בארץ

אולם גם ענישה צבאית כואבת אינה מספיקה. באין בהירות לגבי שאיפותינו בארץ ישראל, אנו מזמינים על עצמנו איומים ולחצים, תוך תקווה שעל ידם ניסוג עד לביטולה של מדינת ישראל ח"ו. לכן התגובה הנכונה לכל התקפת טילים מעזה או מלבנון צריכה להיות גם החלת ריבונות ישראלית על עוד ועוד שטחים בארץ ישראל וחיזוק הבנייה ביהודה ושומרון.

צעד כזה היה מבטא נחישות להתחזק בארץ ומהווה עונש כואב מאוד לשונאינו. ייתכן שחלקם יירתעו מלפעול נגדנו אם יידעו שתוצאה של כל התקפה תהיה גם החלת ריבונות והמרצת הבנייה בעוד מקום.

לצערנו, את זה ראש הממשלה ושר הביטחון עדיין לא מבינים.

  המניעים האישיים

אי אפשר שלא להעלות גם ספק בדבר האינטרסים האישיים שמשפיעים על ההחלטה. ברור לי שברמה העקרונית ראש הממשלה ושר הביטחון חשים מחויבות לביטחונה של מדינת ישראל. אילו היתה ניצבת בפניהם הבחירה הקשה, אני משער שהיו מוכנים למסור את נפשם עבור קיומה של המדינה. יחד עם זאת, בהיותם ידועים כבעלי אגו נפוח, יש לחשוש שגם מניעים אישיים מדרבנים אותם לפעול באיראן. ראש הממשלה, למרות היותו אדם מוכשר וחרוץ, אינו נתפש כמנהיג גדול בגלל בעיית האמינות הקשה שלו. הוא יכול לשער שלאחר הפצצה מוצלחת באיראן הוא כבר ייחשב מנהיג דגול, מהסוג של בן גוריון ובגין. הקריירה הפוליטית של שר הביטחון נמצאת בשפל מוחלט, בניגוד גמור לתקוותו להיות מנהיג חשוב, מומחה-על לביטחון ופתרון משברים בינלאומיים. הסיכוי היחיד שלו לחזור לזירה כמנהיג ומנצח הוא על ידי הפצצה מוצלחת באיראן.

במצב כזה, מומלץ מאוד לכל השרים והיועצים השותפים באחריות להיות מתונים בשיקול דעתם, ולא להשתלהב מהמרץ של ראש הממשלה ושר הביטחון.

  מצבו של צה"ל

גם מצבו של צה"ל אינו שפיר. כבר עשרות שנים צה"ל אינו מצליח להכריע את אויבינו. החיילים ומפקדי השדה ראויים לכל שבח על מסירותם וכשרונם, אבל במנהיגות אחז ריקבון. גם בעבר מפקדי צה"ל לא היו נקיי כפיים, אבל הם היו לפחות ציונים במובן הישן והטוב של תמיכה ביישוב הארץ בכל מרחביה, מלחמה באויב, קליטת עלייה וזהות לאומית. כיום "החזון הציוני" של רבים מהמפקדים הבכירים בצה"ל הוא שלום עם מחבלים, נסיגה כדי להשיג שקט, שילוב בנות בכל החילות - העיקר לצאת נקי מתחקירים כדי לקדם את הקריירה.

יש לשער שהקצינים מהדרג הבינוני שמכינים את המבצעים השונים הם מקצועיים מאוד, ומן הסתם עושים את מלאכתם נאמנה. אבל הפיקוד הבכיר, שצריך לחשוב על השלב הבא, הוא נוטה להיכשל, לוקה ביהירות יתרה ונוטה לטעות בהערכת האויב. ייתכן שהיהירות נועדה לחפות על בינוניות, שכן בדרך כלל דווקא מי שהוא חסר עמוד שדרה ודעה עצמאית מתקדם בסולם הדרגות. כשצמרת צה"ל במצב כזה, לא כדאי להיכנס לפעולה שאין הכרח גמור לקיימה. מפני שגם אם הם יודעים איך הם מתחילים אותה, מסתבר שהם אינם יכולים לתכנן נכון את סיומה, וגם אין להם את תעצומות הנפש הדרושות כדי להגיע לסיום המוצלח.

  הלחץ הבינלאומי

כמובן שחשוב מאוד למנוע מאיראן נשק גרעיני, אבל זהו אינטרס ישיר של המדינות הערביות הסוניות השכנות לאיראן, ואינטרס עקיף של ארה"ב שנחשבת אצלם כשטן הגדול ושל שאר מדינות המערב, ומדוע אנחנו לבדנו צריכים להיכנס למלחמה רשמית עם איראן? ואולי הטוב ביותר הוא להמשיך לפעול להגברת הלחץ הכלכלי על איראן, כפי שעושות ארה"ב ומדינות אירופה. יבוא מי שיטען שעצם האיום של נתניהו בהתקפה הוא שגרם להן להתעורר ולפעול, ואני בדבריי ח"ו עלול להחליש את המהלך הזה. אולם מי שיתבונן בדברים יראה שאני דווקא מחזק את ההערכה שהמנהיגים שלנו מעוניינים בפעולה הירואית שתשדרג את מעמדם, כך שהאיום נשאר במקומו.

  גילוי נאות

למען גילוי נאות, אציין שייתכן שגם אני כותב דברים אלו מתוך נגיעה אישית. שכן בעקבות ההלכה שפרסמתי בקשר לסירוב פקודה לגרש יהודים, והביקורות שכתבתי על הצמרת הביטחונית, שר הביטחון אהוד ברק הוציא את ישיבת הר ברכה ממסלול ההסדר. אף על פי כן חובתי לכתוב את הספקות שראוי להעלות כלפי תוכניתם של ראש הממשלה ושר הביטחון.

  שורשי המשבר בצה"ל

אצטט שוב את הקטע שציטטו ראשי מערכת הביטחון בעת שהחליטו לבטל את מסלול ההסדר בהר ברכה. קטע זה נכתב בעת מלחמת לבנון השנייה, כאשר הטלתי ספק ביכולתם להנהיג את המלחמה לסיום ראוי, ולכן הצעתי לסיימה בהקדם כדי לחסוך בחיי חיילינו.

כך כתבתי אז בתשעת הימים תשס"ו (נדפס בט"ז מנחם אב תשס"ו): "למרבה הצער, למרות שיש לנו צבא גדול, חיילים גיבורים, ומהם תלמידינו וחברינו, שמוכנים לחרף נפשם למען עמם וארצם, כלי נשק מצוינים - המדיניות שגויה כל כך, עד שבלא נס קשה לצפות לניצחון". נימקתי את עמדתי בהכנה הלקויה של צה"ל בציוד ובתוכניות טקטיות, ואי הערכה נכונה של האויב ומטרותיו (אז עוד הכחישו את העובדה שצה"ל לא היה מוכן). והוספתי: "אי אפשר שלא לקשר את כל המחדלים הללו לגירוש היהודים מגוש קטיף והחרבת בתיהם ויישוביהם. במשך שלוש שנים הצמרת הביטחונית מתמנית לפי שיקול מרכזי אחד - תמיכה בתוכנית גירוש היהודים מגוש קטיף, יהודה ושומרון. מעבר לקיום שגרת הביטחון, המחשבות היצירתיות של המפקדים למיניהם הופנו לתכנון וביצוע הגירוש, ואילו החזית העיקרית הוזנחה, כאילו ממנה לא נשקפת סכנה למדינת ישראל... אלה שהתאכזרו אל אחיהם יושבי חבל עזה, לא הכירו כראוי ברשעותם של שונאינו, ולא הכינו את הצבא למלחמה בהם.

"ההשחתה של הקצונה הבכירה לא התחילה בתוכנית הגירוש מגוש קטיף, זה שנים שלקצינים רבים הקידום האישי הוא המטרה העיקרית. אם לשם כך צריך להצליח בשדה הקרב, אזי ישתדלו להצליח בשדה הקרב. כאשר המדיניות הלכה ונסתאבה, ובמקום להכריע את אויבי ישראל המטרה היתה לחתור לשלום עם האנשים המתועבים ביותר, ולצאת טובים בעיני בג"ץ והתקשורת, הסיאוב גבר. כאשר המתנחלים הפכו לאויב למחצה, השחיתות כבר הפכה להיות רשמית עד כדי איום על ביטחון ישראל. אלו קורי העכביש הלופתים את התודעה הישראלית, ופוגעים ביכולתה של מדינת ישראל לעמוד נגד אויביה".

כיוון שאז לגבי מלחמת לבנון השנייה התברר שדבריי היו נכונים, וגם לגבי השחיתות בצמרת הביטחונית הדברים הולכים ומתפרסמים, כפי שנגלה לכל בפרשיית "מסמך הרפז", חשבתי שחובה עלי לכתוב את מחשבותיי גם עתה.