קוברים את החוק והמשפט

המדינה התחייבה בבג"ץ למנוע מהמוסלמים להפוך גן לאומי לבית קברות. האם השופטים יקפידו על ביצוע החלטתם, כפי שנהגו במגרון? מתוך העיתון בשבע.

יאיר שפירא , ב' בניסן תשע"ב

אסיר פלילי שהתמחה בהגשת עתירות השיג פסק דין שמחייב את הרשויות להגיש ארוחות חגיגיות בחגי המוסלמים * מה קורה כאשר בית כנסת קטן ומשפחתי הופך לזירת קטטות

לפני ארבע עשרה שנים שובץ קצין המשטרה ניסו שחם למרחב דוד של מחוז ירושלים, ומונה למפקד היחידה למקומות הקדושים (ימ"ק). כעבור שלוש שנים ולימודים בקורס פיקוד ומטה של המשטרה, קודם שחם לדרגת ניצב משנה ומונה למפקד מרחב דוד. בין השאר הוא הופקד על שמירת החוק בעיר העתיקה ובסביבותיה.

החוק הנוגע לגנים הלאומיים בישראל קובע כי לא תיעשה כל פעולה חריגה בשטחם ללא אישור מיוחד. לא הצבת שלט, וודאי שלא פעולות כמו חפירה או בנייה. בשנת 1974 הכריז שר הפנים על הרצועה הצרה שבין חומות העיר העתיקה בירושלים לבין הכבישים הסובבים אותה כגן לאומי. אורכו של הגן שממזרח לחומה המזרחית של הר הבית הוא כ-800 מטרים. לאורך 650 מטרים, למרגלותיו של שער הרחמים, משתרע בית הקברות המוסלמי העתיק. במשך השנים המשיך הווקף המוסלמי לקבור מתים בשטח בית הקברות העתיק, אך לא העז לפלוש מחוצה לו, אל השטח הקטן שנותר בקטע המזרחי של הגן הלאומי 'סובב חומות ירושלים העתיקה'.

בראשית כהונתו של שחם כמפקד האזור החל בית הקברות המוסלמי לגלוש אל שטח הגן הנותר. אריה קינג, אז יו"ר צעיר של סניף 'מולדת' בעיר, ניסה לעורר את הרשויות למנוע את חיסולו של הגן הלאומי. משלא נענה, עתר באמצע 2004 לבג"ץ - בין השאר נגד מנהל הגן הלאומי במקום, אביתר כהן. בתשובתו לבג"ץ סיפר אביתר כהן את הסיפור המדהים הבא.

"מנהל הגן הגיע לשטח לצורך בחינת העבודות שבוצעו ועל מנת לנסות ולמנוע פגיעה נוספת בגן הלאומי, אולם נאלץ לעזוב את המקום לאור דרישת השוטרים, המוצבים במקום דרך קבע. בצהרי אותו יום קיבל אביתר כהן דיווח שלפיו מתנהלת בתחום השטח הציבורי לוויה, והמשטרה אינה מונעת אותה. יומיים מאוחר יותר נודע לו כי משופץ קבר נוסף בתחום השטח הציבורי, וכי צפויה להתקיים במקום הלוויה נוספת. ניסיונותיו לעצור בעזרת פקחי הרשות את המשך ביצוע העבודות לא צלחו. השוטרים דרשו מן הפקחים לעזוב את המקום, ולאחר מכן קוימה באין מפריע הלוויה נוספת בתחום הגן הלאומי... לאור המסכת העובדתית שנפרשה לעיל, ברי כי רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים עשתה כל שביכולתה בניסיון למנוע עבודות בנייה וקבורה בתחום הגן הציבורי. דא עקא, בהיעדר שיתוף פעולה מצד המשטרה, קצרה ידה מלהושיע."

בתשובה נטען אז כי כהן פנה לשחם ונענה כי מדובר בבית קברות מוסלמי. שחם לא פעל בחלל ריק. מאחוריו עמד אז משרד המשפטים. מהתכתבויות בין המשרד לעיריית ירושלים באותה תקופה עולה כי במשרד המשפטים מתנגדים לאכיפת חוקי התכנון והבנייה באזור ללא הוראה מפורשת מהדרג הפוליטי, בגלל הרגישות הבינלאומית והסכנה כי פעילות כזו תביא להתפרצות אלימה של הציבור הערבי.

השופטת אסתר חיות, שישבה בהרכב שלפניו נדונה העתירה, העירה אז כי ספק אם את נימוקי המדינה לאי אכיפת החוק בהר הבית אפשר להשליך גם אל השטחים הפחות רגישים שסביבותיו. מכל מקום, השופטים לא מיהרו לדון בעתירה, וכשכבר דנו בה לא הוציאו צווי ביניים. שלוש שנים נדרשו למדינה לעיין בחוקיה ולהודות בפני השופטים כי השטח כולו הוא גן לאומי והקבורה בו לא חוקית. עוד שנה נדרשה כדי להודיע שרשות הטבע והגנים הלאומיים תפתח את הגן הלאומי בקרן העופל, תמנע בניית קברים, ותשמיש את המקום לביקור מטיילים - פעולות שאמורות היו לשים קץ לקבורה במקום. עוד שנה נדרשה לשופטים כדי לדחות את העתירה על רקע התחייבות המדינה לבצע את התוכנית להכשרת המקום כגן לאומי. שנה חלפה, ולמרות פניות חוזרות ונשנות של קינג לרשות הטבע והגנים כי יקיימו את ההתחייבות שמסרו בבג"ץ, דבר לא נעשה. גם לא בשנה שבאה אחריה.

לפני שנה שוב הופקד שחם על שמירת החוק באזור, הפעם כניצב וכמפקד מחוז ירושלים. קינג טוען כי מאז התחיל הגן לרחוש פעילות, אמנם לא של רשות הטבע והגנים אלא דווקא של הווקף המוסלמי, ששב לקבור את מתיו בשטח הגן. השבוע קינג שב לבג"ץ והגיש עתירה נוספת, הדורשת את קיום ההתחייבות שהשיג מהמדינה בהליך שנמשך חמש שנים תמימות. בעתירה דרש קינג מהשופטים טיפול לא פחות מסור מזה שגילו בכל הנוגע לעתירת שלום עכשיו בנושא מגרון: קביעת לו"ז ברור למדינה לפיתוח הגן ופיקוח הדוק על ביצוע פסק הדין.

האנס למען השוויון

"אני אסיר המרצה כבר ארבע שנים בפועל", נכתב בתצהיר לבית המשפט, "יש לציין שבחגים מהמגזר הערבי אינם מקבלים ארוחות חג (שיבושי השפה במקור. י"ש), ולהבדיל מכך יש לראות את האסיר מהמגזר היהודי מקבלים ארוחות חג דשנות ועם תוספות מעבר שארוחות רגילים כגון דגים, בשר, סלטים ועוד. יש לראות בי כאסיר יהודי אשר נאבק לשוויון זכויות בין בני אדם ללא הבדל של גזע, דת ומין".

עבריינים יהודים נלחמים על זכויות אדם של עמיתיהם הערבים. שופטי בית המשפט העליון דנים בסדרי הארוחות בבית הכלא. דרישה לאפשר לאסירים לשלוח פקסים, ואפילו דיון רציני בעתירה לביטול אגף בשירות בתי הסוהר. ברוכים הבאים לקרקס של האסיר מחמוד מגאדבה.

מגאדבה הוא אסיר פלילי מסוכן. לפני כ-15 שנה הוא הורשע בשוד ובסדרה של מעשי אונס אכזריים, ונשפט ל-21 שנות מאסר. מגאדבה הוא אסיר חרוץ, עיתותיו בידיו והוא מנצל אותן בין השאר לפעילות משפטית ענפה שמשגעת את השב"ס ומכלה את זמנה של מערכת המשפט.

לפני ארבע שנים ידעו בשב"ס למנות כמאה ועשרים הליכים משפטיים שפתח נגדם מגאדבה, שנהנה בין השאר מפטור מאגרה על עתירות אסיר ומייצוג משפטי חינם של הסנגוריה הציבורית ושל קליניקות לזכויות אדם באוניברסיטאות השונות. מאז הצטיין מגאדבה לא רק בכמות ההליכים אלא דווקא באיכותם, ורשם לעצמו גם מספר הצלחות בולטות. לפני שלוש שנים הוא זכה בתביעה שהגיש נגד השב"ס. השופטת יעל קלוגמן פסקה לו פיצוי כולל של 3,700 שקלים על איחור במתן מענה לבקשותיו לביקורים אצלו, ועל עיכובים בשליחת הדואר הרב שהוא מייצר, בעיקר לצורך ההליכים המשפטיים שהוא יוזם. לפני שנתיים, ערב חג הפסח, הצליח מגאדבה לייצר דיון ער בפני שלושה שופטי בג"ץ בדרישה לקבל לחם בחג הפסח. הוא ביקש להשוות את מעמדו, כאסיר פלילי מוסלמי, עם אסירים ביטחוניים אשר להם מסופק הלחם בחג. העניין הסתיים בפשרה שהורתה לספק למגאדבה בערב החג לחם, אותו יוכל לשמור בתאו.
ערב חג הפסח, הצליח מגאדבה לייצר דיון ער בפני שלושה שופטי בג"ץ בדרישה לקבל לחם בחג הפסח. הוא ביקש להשוות את מעמדו, כאסיר פלילי מוסלמי, עם אסירים ביטחוניים אשר להם מסופק הלחם בחג. העניין הסתיים בפשרה שהורתה לספק למגאדבה בערב החג לחם, אותו יוכל לשמור בתאו

השבוע הוא רשם הישג נוסף כאשר שופטת בית המשפט המחוזי מרכז, ורדה מרוז, קיבלה את עתירתו והורתה לשב"ס לספק ארוחות חגיגיות לאסירים גם בחגים מוסלמיים ונוצריים. נציגי השב"ס טענו כי בחגים היהודיים אין שוני מהותי בתפריט המוגש לאסירים, מלבד היפוך ארוחות כך שהארוחה הבשרית מוגשת בליל החג, ובתוספת סממנים לברכה, כמו למשל תפוח בדבש בראש השנה או סימני הסדר בפסח. בשב"ס טענו עוד כי מאמץ דומה נעשה גם במועדים של אסירים בני דתות אחרות. ברמדאן מקדימים את ארוחות הבוקר, ומגישים את הארוחה הבשרית לאחר צאת הצום.

השופטת מכל מקום בחרה להאמין למגאדבה ולתצהירים שאסף מאסירים יהודים וערבים שטענו כי ארוחות החג במועדי ישראל מתוגברות בתוספת של בשר בקר, סלטים ודגים. בשם השוויון היא פסקה כי גם הארוחות בחגי עדות אחרות יתוגברו "מבלי להיכנס לפירוט התפריט". על התפריט המדויק, כך יודעים בשב"ס, הם ייאלצו לשאת ולתת עם מגאדבה, ייתכן שאפילו בין כתליו של בית משפט כלשהו.

מבית הכנסת לבית המשפט

קהילות קטנות נתקלות לא פעם בעובדה המביכה כי נתח גדול של הסכסוכים הקהילתיים מתנקז אל ענייני בית הכנסת. נראה לפעמים כי ככל שקהילת המתפללים קטנה יותר, כך האמוציות גדלות והמאבקים מופרכים יותר. שופט בית משפט השלום ברמלה, ד"ר עמי קובו, ניסה בשבוע שעבר לשווא לפענח מין סכסוך שכזה שפרץ לו בבית כנסת קטן במושב במרכז הארץ, שאחד ממתפלליו החליט שהגיעו מים עד נפש וביקש את עזרתו של בית המשפט.

בבית המשפט העיד התובע כי כשהגיע בערב שבת לבית הכנסת, הוא הבחין כי אחיו של מחותנו מפריע למהלך התפילה. הוא ניגש אליו והעיר לו. זה בתגובה החל לצעוק על אחיו, שהוא כאמור מחותנו של התובע. התובע טען כי הוא עמד מנגד ולא התערב בריב האחים שהצית. אך בשלב כלשהו, למרות שתיקתו, פנה אליו אחי מחותנו וצעק עליו, תוך שהוא מורה לתובע לעזוב מיד את בית הכנסת ולהתרחק מהמבנה. הוא לא עזב, שכן בית הכנסת אמנם שייך לאותו נתבע, אך גם לאחיו, שהוא כאמור מחותנו של התובע, ואשר ניצב לצידו באותה מריבה. גם אם למעשה לא גורש, הרי שנעלב ותבע את עלבונו, אותו העמיד על עשרים ושלושה אלף שקלים - הסכום המרבי לתביעה בבית משפט לתביעות קטנות.

הנתבע, אחי מחותנו של התובע, טען בבית המשפט כי לא היה לו כל שיג ושיח עם התובע, וכי המריבה בבית הכנסת פרצה בכלל בגלל ויכוח בין בנו ובין אחיו, שהוא כפי שסיפרנו מחותנו של התובע. הדוד ניסה לתקוף את אחיינו, כך סיפר האב והאח של שני הניצים, והוא שניסה להתערב נדחף על ידי אחיו ונפצע בידו. בעקבות הדחיפה החלו חילופי דברים קשים בינו ובין אחיו. אך אל התובע, מחותנו של אחיו, הוא לא פנה ולא אמר לו דבר.

מחותנו של התובע העיד נגד אחיו הנתבע, וטען כי אחיו פנה גם פנה למחותנו במהלך המהומה בבית הכנסת והאשים אותו כי המריבה פרצה בגללו. אחיינו, שלולי איבדתם את חוט העלילה כבר לפני שורות לא מעטות הייתם יודעים שהוא בנו של הנתבע, העיד מנגד כי דודו הוא זה שפתח במהומה. האחיין טען כי הדוד עצר את התפילה והחל מאיים ומנופף בידיו בעקבות ויכוח על נוסח הקריאה. על פי גרסתו, אביו לא אמר דבר למחותן של דודו.

כל צד הביא גם עד שאינו מבני משפחת המריבה. כל אחד משני העדים הנוספים תמך בגרסה אחרת אודות האירוע. גם כאן, כך הסתבר, קם איש באחיו, ושני העדים שסתרו זה את זה הם בני משפחה אחת.

השופט קובו התקשה להכריע בין הגרסאות. הוא גם התקשה להבין מדוע חושב התובע כי חילופי הדברים בבית הכנסת עולים לכדי דיבה. הוא רק הטעים בפני הניצים את הפסוק המופיע בסידור התפילה: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".