מחמירים ונפרדים

ח"כ ד"ר עליזה לביא , י"ג בניסן תשע"ב

ד"ר עליזה לביא
ד"ר עליזה לביא
אתר האינטרנט

כאשר יעסקו החוקרים בעוד מספר דורות בכמה מן המנהגים שהשתרשו בישראל של תחילת המאה ה-21, סביר להניח שהם יגיעו למסקנה שרוח השטות השתלטה על חלקים בציבור הדתי-לאומי.

זה שבציבור החרדי יכולה כל אמרה של אדמו"ר להפוך למנהג, וכל אמירה אקראית של רב יכולה להלכה מחייבת – זה לא חדש. אבל מה קורה במגזר הדתי-לאומי? מדוע בו אנו עדים שוב ושוב ושוב לחומרות שלא נודע זכרן רק לפני שנים אחדות? מהיכן צצה הגישה של "אסור" ו"לא"? מי ומתי החליט להתעלם מהכלל הידוע של חז"ל "כוחא דהיתרא עדיף"?

הדוגמאות לגישה הזו רבות, והאחרונה שבהן היא ההחלטה בבית הספר הממלכתי-דתי נועם-הרא"ה ברמת גן שלא לאפשר לאבות להשתתף בחגיגת בת-המצוה של בנותיהן. הנימוק: אין זה מן הצניעות שגברים יראו נשים רוקדות ושרות, צעירות ככל שיהיו. גם הצעת פשרה, לפיה האבות יבואו לחלק מן החגיגה, נדחתה בידי ההנהלה. ואם חשבתם שזה קיצוני – עוד לא שמעתם על אותם בתי ספר, שוב: ממלכתיים-דתיים, בהם חגיגות הסידור והחומש של כיתות א' וב' מתקיימות כאשר האמהות באות עם הבנות והאבות באים עם הבנים.

למרבה הגיחוך והאבסורד, ההחמרה האחרונה ברמת גן התרחשה בבית ספר הקרוי על שמו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק – האיש הגדול, שידע לקרב את הרחוקים ביותר, שישב לשיחות עם קיבוצניקיות, שאירח בביתו את חניכות בני עקיבא. ואילו המילה הראשונה בשמו של בית הספר רומזת לפסוק המתאר את התורה כ"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". איזה נועם ואיזה שלום?

"דייך במה שאסרה עליך תורה", אמרו חז"ל כאשר ביקשו להרחיק את האדם מחומרות יתרות ומיותרות. בציבור הדתי-לאומי של שנת 2012, דומה שכמעט כל אדם בעל מעמד כלשהו, יכול להחליט על חומרה חדשה – ויהיה מי שיישמע לו. על כך אומרים בחיוך מריר את הפסוק "גם תבן גם מספוא – רב עימנו".

את טירוף המערכות הזה חייבים להפסיק לרבות המוטיבציות המייצרות גדרות דווקא סביב סוגיות של מעמד הנשים והנערות, משום שאם הוא יימשך – ימצא את עצמו הציבור הדתי-לאומי, וליתר דיוק החרדי-לאומי, בעוד מספר שנים במקום בו מצוי כיום הציבור החרדי: מסוגר, מבודד, אפילו שנוא. הקולות השפויים בהנהגה הציונית-דתית – ויש לא מעטים כאלו – חייבים להגביה קולם, לקום ולומר: עד כאן. לא יהא חלקנו עם המחמירים לשם החמרה, לא יהא חלקנו עם מי שמרבים פירוד במקום להגביר את האחדות.