חג הגאולה הגשמית

הודעה: שביעי של פסח חותם את הסאגה הארוכה והמפוארת המכונה "יציאת מצרים".

הרב עידו פכטר , י"ט בניסן תשע"ב

הרב עידו פכטר
הרב עידו פכטר
ערוץ 7

לאחר עשר המכות ששיאן במכת בכורות ויציאת עם ישראל ממצרים, מגיע שביעי של פסח ומנחית את המכה האחרונה על המצרים – טביעה במימי ים סוף.

מהלך העניינים המקדים לקריעת הים מזכיר מאד את עשר המכות. גם שם מחזק ה' את לבו של פרעה וגם שם המטרה היא "וידעו מצרים כי אני ה'" (שמות יד, יח). לא בכדי דרשו חכמים כי יותר משלקו המצרים במצרים הם לקו בים סוף. וכאן יכול השואל לשאול – האם לא די? עד כמה הקב"ה צריך "להתעלל" במצרים?!

גם כך פרעה רצה לשחרר את בני ישראל כבר לאחר חמש מכות, ואילו הקב"ה הוא זה שחיזק את ליבו כדי להמשיך ולהכות אותו בעוד חמש מכות נוספות. האם זה לא היה מספיק כדי ללמדו לקח?! ומדוע היה צריך גם להטביעו בים סוף? כי ברח העם התשובה טמונה בתחילת פרשת בשלח.

כשהשמועה אודות פנייתו של עם ישראל לעבר ים סוף מגיעה לאזני בית פרעה נאמר: "ויגד למלך מצרים כי ברח העם", ובתגובה הוא ועבדיו אומרים: "מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו" (שמות יד, ה). פרעה מתחרט אפוא על שילוחם של ישראל והוא מחליט לרדוף אחריהם (והסוף ידוע). מה פשר הביטוי "ויגד למלך מצרים כי ברח העם"? וכי פרעה לא ידע שעם ישראל יצא? והרי הוא עצמו גירש אותם?

התשובה הפשוטה והמפתיעה טמונה בפרשת וארא. מסתבר שלאורך כל פגישותיו של משה עם פרעה, לא עולה ולו פעם אחת הדרישה לשחרר את עם ישראל לחלוטין מן השעבוד. מן הכתובים עולה כי כל המשא ומתן בין מנהיג העברים ומנהיג המצרים היה על שחרור עם ישראל באופן זמני בלבד - לשלושה ימים, כדי שילכו לעבוד את א-להיהם במדבר, ומשמע מכאן (למרות שלא נאמר במפורש) כי הם ישובו לאחר מכן לשעבוד מצרים.

זו היתה בקשתם הראשונה של משה ואהרון מפרעה, האמורה בפרשת שמות: "ויאמרו א-להי העברים נקרא עלינו נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' א-להינו פן יפגענו בדבר או בחרב" (ד, ג), וכן הוא במכות הבאות. דרישתו של משה משה היתה: "שלח עמי ויעבדני". משה לא רצה רק לשחרר את בני ישראל – "שלח עמי" – אלא ביקש לשחרר את ישראל כדי שיעבדו את הקב"ה – "ויעבדני" – ולאחר מכן ישובו. בשולי הדברים נעיר כי לאור זאת מובנת היטב הסכמת המצרים להשאיל לבני ישראל כלים לפני יציאתם עם מכת בכורות.

הרי אם היה בדעת המצרים כי בני ישראל יוצאים ממצרים לבלתי שוב, הייתכן והיו מסכימים להשאיל להם כלים? ומתי בדיוק יפגשו אותם שוב כדי להחזיר להם? אלא ודאי שהמצרים חשבו שעם ישראל הולך לשוב תוך כמה ימים למצרים, לאחר שיגמור את הזבח (ולשם כך מן הסתם היה צריך את הכלים), ואז ישיב להם אותם. יציאה בשני שלבים לאור דברינו אלה נמצא שכאשר פרעה מסכים לשלח את ישראל לאחר מכת בכורות, דעתו היא שהם הולכים לעבוד את א-להיהם במדבר ולשוב לאחר מכן לעבודת מצרים.

פרעה לא מעלה על דעתו כלל שעם ישראל לא הולך לשוב אליו. ואכן, אלו דבריו למשה: "קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ה' כדברכם. גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו" (יב, לא-לב). פרעה במפורש מדבר על מה שסוכם קודם – כדברכם; כאשר דברתם. הוא לא העלה על הדעת כלל את אפשרות הפיטורין המוחלטים של עם ישראל ממנו! לכן, כאשר חולף זמן ופרעה רואה שעם ישראל איננו חוזר למצרים, ובמקום זאת נבוך ומסתובב במדבר, הוא מבין שלמעשה משה ואהרון 'רימו' אותו ולא גילו את התכניות האמיתיות שלהם. הוא מתחרט על ששילח את עם ישראל לא מפני שהתחזק לבו אלא מפני שהבין שלא אמרו לו את האמת, שמשה ואהרון עבדו עליו. הוא מחליט לפיכך לצאת למרדף אחר עם ישראל בניסיון להשיב אותו, או למצער להתנקם בו על שעולל לו.

בהחלט פעולה טבעית ואולי אף מתבקשת ממלך כמו פרעה. רק כאן מחזק הקב"ה את ליבו, למען לא יחשוש מן המערכה: "ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים וירדף אחרי בני ישראל" (יד, ח). סימן לעצמאות ממילא מובן מדוע זקוק עם ישראל לגאולה נוספת. כל עשר המכות ניחתו על המצרים כדי שיכירו במציאותו של א-להי העברים, שידעו שהוא אדון העברים ולא הם. גאולתם של ישראל לאור זאת במכת בכורות ובחג הראשון של פסח היתה גאולה רוחנית. משעבדיהם הכירו בכוחו של א-להיהם. אך בכך לא די. מעבר לגאולה הרוחנית זקוק עם ישראל לגאולה גשמית, שתנתק לחלוטין בין עם ישראל ובין מצרים. לכך היה צריך את קריעת ים סוף.

ראשיתו של פסח הינה אפוא בגאולה רוחנית וסופו בגאולה גשמית. ומסתבר שאין זה מקרי. בשו"ע מובאים סימני המועדים לפי הימים של פסח; כל מועד יחול באותו יום שבו חל אחד מימי הפסח לפי סדר הא"ת ב"ש. ומה לגבי שביעי של פסח? אומר השפת אמת: "היום האחרון ממתין לעתיד לבוא ומחג הפסח מקווים אנו להיות עוד".

לאמר: אנו ממתינים עוד להופעתו של המועד המתאים לשביעי של פסח. והנה, בדורנו זכינו לגלות שיום שביעי של פסח הוא היום שבו יחול יום העצמאות (ז כנגד ע בא"ת ב"ש). ואין מועד ראוי יותר לכך – שהרי שביעי של פסח, כאמור, הוא יום גאולתנו הגשמית.