לעשות משהו, בשביל מישהו?

אלון לופוביץ , י"ט בניסן תשע"ב

אלון לופוביץ
אלון לופוביץ
ערוץ 7
מתי, בפעם האחרונה, "עשית משהו בשביל מישהו?"

אני לא מצפה לתשובה, בדיוק כפי שגם דני בסן, לא ציפה לתשובה, כשכתב את מילות השיר.

בימים ובשנים האחרונות, יש לשאלה הזו, משמעות הרבה מעבר למשמעות סימבולית ומעבר למשמעות מוזיקלית – התשובה לשאלה הזו, מתקבלת בשנים האחרונות,במתווה מעורר השראה מצד אחד, לאור הענות הציבור, אך הפרויקט "יום מעשים טובים", פעם בשנה, מעורר בי תחושת אי נוחות ותהיות רבות.

הציבור כאמור, שנענה ותורם מזמנו ומכספו ראוי לכל הערצה.

אותו פרויקט, המופעל על ידי עמותת "רוח טובה", שייך לקבוצת אריסון. במילים אחרות, אם יורשה לי, בנק לאומי רואה את עצמו במידה מסוימת, כקבוצה פילנתרופית, הנתמכת על ידי הקרן ע"ש תד אריסון, שהוקמה, על ידי שרי אריסון ואביה, מעניין רק האם העמלות שהבבק גובה, והתנהלותו הדרקונית לעיתים, כמו כל בנק אחר, כלפי חייבים שלא עמדו ביוקר המחייה, היא גם חלק בלתי נפרד מפילנטרופייה.

היום המיוחד הזה, שמיוחצן היטב בכלי התקשורת, ביום בו מרוכזים מאות פרויקטים מצפון ועד דרום, בסיוע לאוכלוסיות חלשות ולנזקקים, הוא אותו יום שאחריו עולם כמנהגו נוהג, כל מי שמימן את הפעילות יכול לסמן לעצמו "וי" על כך שהוא עשה משהו בשביל מישהו, אך "הקופון", החשיפה התקשורתית הענפה, סביר שמשתלמת יותר וכך אפשר לשער שהשיקול (גם) עסקי.

העלויות להרמת פרויקט כזה, עבור בנק, ברוב המקרים זניחות. וכך גם עבור אלו שזקוקים לעזרה באמת, אלו שמצבם הוא רעב תמידי, או חוסר יכולת לקנות תרופות, בשל מצוקה כלכלית.

הזקנה מהמסדרון, או הקשיש שחיפש עד אתמול בקבוקים בפחי הזבל ימשיך לחפש אותם גם מחר. גם אותו אדם, שביקש ממני לפני מספר שבועות כסף כדי לאכול, סביר להניח, שעדיין הולך לישון לעיתים קרובות – רעב. גם הילד שמנגן בכינור בכניסה לשוק הכרמל, ימשיך לנגן, וסביר, שגם שנה הבאה נשמע על 2 ילדים שגנבו מזון, לקראת החג, פשוט משום שלהוריהם לא היה כסף. והעלויות ? ימשיכו לנסוק והשכר ? ימשיך להיות פחות מהמינימום כדי להתקיים בצורה ראויה (כל עוד אתה לא טייקון או פוליטיקאי).

כך שהפרויקט הינו לא פחות מאשר פסטיבל תקשורתי ויח"צני, שאינו מטיב לאורך זמן עם אלו הזקוקים לסיוע, אם היו משקיעים את עלויות מסע יחסי הציבור,בתרומה לנזקקים, יש לי את התחושה שזה היה משמעותי יותר, בהרבה.
ככה זה, כשהקפיטליזם נהפך לחזירי אחרי שהיה נאור, שההסתכלות הופכת יותר ויותר לאגוצנטרית וארנכיטסית. זו גם ההזמנות להפנות אתכם לשאול את המתדלק בתחנת הדלק הקרובה, כמה הוא מקבל בשעה

אך אנחנו חיים במדינה, שהכסף הוא יסוד כימי חדש, בנוסף לחמצן, ובעזרתו נוכל לחנוק את העובדים, בשכר זעום, נדרוש מהם לדקלם משפטי מכירה אוטומטיים כמעט,ונתייחס אליהם כאל קליפת השום, חסרי חשיבות, הרי הם לא רובוטים, הם לא צריכים שימון חלקים מעת לעת, ואם אפשר על הדרך לדרוס את זכויותיהם הסוציאליות, הרי זה משובח. כך גם, בסוףשנת המס, נדווח על רווח עתק, ממנו לא בטוח יופרש משהו לטובת הקהילה. עדיין אין חוק כזה, וכשיהיה חוק כזה, כנראה שימות המשיח הגיעו.

ככה זה, כשהקפיטליזם נהפך לחזירי אחרי שהיה נאור, שההסתכלות הופכת יותר ויותר לאגוצנטרית וארנכיטסית. זו גם ההזמנות להפנות אתכם לשאול את המתדלק בתחנת הדלק הקרובה, כמה הוא מקבל בשעה. בהזדמנות,השוו את התשובה שקיבלתם למדינות אחרות, ותשאלו את עצמכם, מדוע כוס הטיפים בחנויות הנוחות כל כך נוצצות. העובדים, באמצעות הכוס, כמעט ומתחננים לטיפ.

אך האם בכך מסתיימת החובה (והלוואי שיהיה מי שיראה בכך כזכות) לסייע ולתרום ? האם פניה של החברה הישראלית, המתפוררת, בניצוחה של ממשלת ישראל הנוכחית, מעצם מתן יד ימין להעלאת יוקר המחייה, הם אכן פנים של חברה כמו זו שהייתה כאן עם קום המדינה, שערך הרעות והעזרה הדדית אינם אירוע שעושים ממנו פסטיבל תקשורתי ?

נראה שהפיתרון לא יהיה באופק, כל עוד לא תקום מפלגה חברתית, עם אג'נדה חברתית מובהקת, שתחרוט על דיגלה סיוע במלוא מובן המילה, תוך כדי חיקוק חוקים שיסייעו לציבור שמתנדנד בין מעמד הביניים למעמד הנמוך, בזכות אותם החלטות פופוליסטיות של ההמשלה, שהן למראית עין החלטות שנועדו להטיב עם הציבור, ותו לו.

הפיתרון לא יגיע, כל עוד כסף, בעיניי מקבלי ההחלטות, הוא החמצן להישארותם במעמדם.