מצוות אמירת הלל ביום העצמאות
מצוות אמירת הלל ביום העצמאות

מצווה לומר 'הלל' בימים מיוחדים כדי להודות ולהלל לה' על הניסים שעשה עימנו. ראשונים לכל הם הימים הטובים שנצטווינו עליהם בתורה - פסח, שבועות וסוכות, שבהם אנו זוכרים את הניסים והחסדים שעשה ה' עימנו כשהוציא אותנו ממצרים ונתן לנו את התורה והוליכנו במדבר לארץ ישראל.

וכן תיקנו לומר הלל בכל ימות החנוכה, וכפי שמובא בברייתא (מגילת תענית פרק ט): "ומה ראו לגמור בהם את ההלל? ללמדך שכל תשועה ותשועה שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל הם מקדימין לפניו בהלל ובשבח, וכך הוא אומר בספר עזרא (ג, יא) 'ויענו בהלל ובהודות לה' כי טוב' וגו'".

וכן מבואר בתלמוד (פסחים קיז, א) שבעקבות נס קריעת ים סוף, "נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהיו אומרים הלל על כל פרק ופרק וכל צרה וצרה שלא תבוא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן". ופירש רש"י שעל פי זה תיקנו חכמים בימי הבית השני לומר הלל בחנוכה.

ואם כן יוצא שעלינו לומר הלל על הנס שעשה ה' לנו ביום העצמאות, שבו ניצלנו מהצרה הגדולה ביותר, מצרת הגלות והשיעבוד לזרים, שגרמה לכל הגזירות והרציחות האיומות במשך אלפיים שנה.

הסוברים לומר הלל בלא ברכה

יש אומרים כי אף שיש להודות לה' ביום העצמאות, מכל מקום אין לומר בו הלל בברכה. והזכירו חמישה טעמים עיקריים בדבריהם. א) לפי דעת החיד"א על פי כמה ראשונים, הלל עם ברכה אפשר לומר רק כאשר נעשה נס לכל ישראל, ובארץ ישראל ביום העצמאות היו רק מקצת ישראל. ב) יש להודות רק על הצלה שלמה, ועדיין אנחנו מאוימים על ידי אויבינו מסביב. ג) מפני המצב הרוחני של ראשי המדינה ורבים מאזרחיה. ד) מפני שיש לחוש לדעה הסוברת שאין לומר הלל אלא כאשר נעשה נס גלוי, כדוגמת נס פך השמן, ובהקמת המדינה הנס היה בדרך הטבע. ה) יש ספק אם יום ההודאה צריך להיקבע דווקא ביום העצמאות, או ביום סיום מלחמת השחרור, או ביום החלטת האו"ם על הקמת המדינה, שהוא ט"ז כסלו (כ"ט בנובמבר).

וכן סבר הרב עובדיה הדאיה זצ"ל (ישכיל עבדי ח"ו או"ח י) שיש לומר הלל בלי ברכה, וכן סבר מו"ר הרב הראשי וראש ישיבת 'מרכז הרב' הרב אברהם שפירא זצ"ל, ועמיתו הרב שאול ישראלי זצ"ל. וכן דעת יבדל"א הראשל"צ הרב עובדיה יוסף שליט"א (יביע אומר ח"ו או"ח מא), והראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל.

הסוברים לומר הלל עם ברכה

עוד בעת קום המדינה דעת הרב משולם ראטה זצ"ל היתה לומר הלל עם ברכה (קול מבשר א, כא). וכך העיד הרב אושפזאי זצ"ל (רבה של רמת גן) שגם היתה דעת הרבנים הראשיים, הרב הרצוג והרב עוזיאל, אך מפני שנמסרה להם התנגדותם התקיפה של החזו"א ועוד כמה רבנים, לא רצו להרבות במחלוקת וקבעו לאומרו בלא ברכה. והרב זוין זצ"ל אמר על כך, שזו בכייה לדורות שבעקבות התערבות מבחוץ של רבנים שאינם חברים במועצת הרבנות הראשית (שהיו חברים בה אז רבנים גאונים מפורסמים), לא פסקו מיד בעת קום המדינה לומר הלל עם ברכה.

בכ"ה ניסן תשל"ד חזרה ונתכנסה מועצת הרבנות הראשית ביוזמת הרב הראשי לישראל, הרב שלמה גורן זצ"ל, לדון באמירת הלל ביום העצמאות. והוחלט ברוב דעות כי לאחר שהמדינה הגיעה לשנתה ה-26, וכבר זכינו לשחרר את יהודה ושומרון, ואף ממלחמת יום הכיפורים יצאנו בניצחון גדול למרות תנאי הפתיחה הקשים, וכבר יותר משלושה מיליון יהודים התגוררו בארץ, פי חמישה ממספרנו בעת הקמת המדינה - יש מקום גדול לומר בתפילת שחרית של יום העצמאות הלל שלם בברכה. על פי זה הנהיג מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל לומר הלל בברכה בישיבת 'מרכז הרב', וכן נוהגים כל תלמידיו, וכן הנהיג אבי מורי ביישוב בית אל, וכן נוהגים אצלנו בהר ברכה.

ועל מה שחששו שאין לומר הלל אלא על נס שנוגע לכל ישראל, ביארו שהקמת המדינה היא הצלה לכלל ישראל. ועוד, שיושבי ארץ ישראל נחשבים ככלל ישראל. וזה שיום ההודאה נקבע דווקא ביום העצמאות, מפני שהוא היה יסוד ההצלה והישועה.

והרב שלום משאש זצ"ל רבה של ירושלים סבר בתחילה שצריך לברך על אמירת ההלל, אולם כששמע את דעת הגאון הראשל"צ הרב עובדיה יוסף, הורה שמי שנהג לברך יברך, ומי שלא נהג לברך - שלא יברך (שו"ת 'שמש ומגן' ח"ג סג, סו).

עוד יש לציין כי גם רבותינו, הרב שפירא זצ"ל ויבדל"א הרב אליהו, הסכימו שמי שנהג לומר הלל עם ברכה בעידודו של מו"ר הרצי"ה, רשאי להמשיך במנהגו.