האם אנחנו מבינים עברית?

הרהורים למוצאי יום העצמאות: העויינות כלפי סא"ל אייזנר, חושפת שוב את עומק האיבה ההיסטורית כלפי הציבור הסרוג.

מנחם רהט , ד' באייר תשע"ב

מנחם רהט
מנחם רהט
צילום: עצמי

ה'זובור' האווילי שערכו הרמטכ"ל וההנהגה המדינית-פוליטית לסא"ל שלום אייזנר, מזכיר מאוד אנקדוטה דמיונית המעידה על מציאות כואבת, באשר למעמדו של הציבור הסרוג במדינה.

דברים אלה, שהם בגדר חשבון נפש של מוצאי יום העצמאות, עם גוויעת תרועת הפסטיבלים, לא ינעמו מן הסתם לחלק מן הסרוגים, חובבי ה'ממ-לכ-תיות' (במלעיל), אך יש בהם כדי לבטא מציאות עגומה: הציבור הסרוג הפך לשק החבטות של המדינה. על דרך האבסורד: דווקא נאמנותו המוחלטת למדינה, מקלה על גורמים העויינים אותו להתעלל בו ללא רחם, עד זוב דם פשוטו כמשמעו, בידיעה שלעולם לא ישבור את הכלים. הציבור הזה התמכר למדינה, לסמליה, להתנשאותה כלפיו – וגם אם תירק בפניו הוא ישכנע עצמו שזה רק גשם.

הדברים קשים, ללא ספק, אבל לפעמים יש להישיר עיניים אל המציאות העגומה.

וזוהי האנקדוטה הדמיונית הזו, שמצאנו דווקא בעיתון החרדי-קנאי 'יתד נאמן', שאינו בוחל בכתיבה המביעה תיעוב ונחרת בוז כלפי המדינה ומוסדותיה (כולל הדתיים ובוודאי החילוניים), ובוודאי אינו חשוד באהדת יתר לציבור הסרוג, אך בהחלט ניתן לראות בו משקיף מן הצד על סוגיית היחסים שבין הציבור הסרוג למדינה. הנה המעשה-שלא-היה, מפרי עטו של הסופר המוכשר (מסתבר שיש גם אחד מוכשר בין פרחחי יתד נאמן), הלוא הוא המחנך חיים ולדר (ודבריו מובאים להלן בקיצורים הכרחיים):

"מעשה במתנחל אחד שביקש לעבוד בפרקליטות (כבר בדיחה, אבל רגע, חכו להמשך). הוא ניגש למיכרז, הציג עצמו ואת ציוניו, אלא שאז קטע אותו יו"ר ועדת המיכרז: 'תראה, אנחנו דורשים התייצבו ב-7 בבוקר. יהיה לך קשה להגיע עם כל המחסומים בשטחים'.

"ענה המתנחל: 'מה פתאום. אני מתעורר ב-5, מתפלל ומיד יוצא לירושלים. אגיע ב-6.30'.

"חבר ועדה אחר שאל: 'ולא יהיה לך קשה לייצג ערבים?'

"המתנחל: 'למה שיהיה קשה? האם לך קשה לייצג מתנחלים?'

"ראש הוועדה, במתק שפתיים רוטטות: 'ידוע לך שכאן המשכורת בסיסית ואפשרויות הקידום מוגבלות'

"המתנחל: 'כן, ביררתי את זה. המשכורת הזו תספיק לי. אתם יודעים, להחזיק קראוואן זה לא הוצאה כזו גדולה'.

"חברי הוועדה כמעט חטפו שבץ: 'אנחנו צריכים דובר אנגלית ברמת שפת אם'.

"'מה אתה אומר?', ענה המתנחל באנגלית. 'בגיל 15 עליתי ארצה והאנגלית שלי ברמת שפת אם'.

"בשלב זה עשה יו"ר הוועדה את ההנחתה שתוריד את המתנחל באופן חוקי וסופי: 'יש נוהל שכל פרקליט חייב לשלוט בערבית'.

"המתנחל: 'סבאח אל חיר. אני גר איתם, מתקן רכבים אצלם, ואפילו רב לפעמים איתם. בקיצור, לא בעיה'.

"'אתה צודק', נכנע ראש הוועדה. 'אתה יודע אנגלית וחופשי בערבית, אבל הבעיה שלך, אם לא הבנת את מה שאנחנו מנסים לומר, שאתה כנראה לא מבין עברית'".

למצוא חן

ממשיך ולדר: "ציבור הדתיים לאומיים מנסה מאז קום המדינה להוכיח נאמנותו למדינה ולחוקיה, לצבא, להימנון, לדגל, לציונות ולכל מה שריח ממלכתיות נוסף ממנו. [אבל] במשך שני עשורים מנסה המדינה על כל שלוחותיה השלטוניות לומר לציבור הדת"ל, אפילו לא בעדינות: אולי אתם חושבים שאנחנו שונאים את החרדים. זה נכון. אבל זה לא מתקרב אפילו, לשנאה שלנו כלפיכם. "אנחנו סיפקנו רובים לשכניכם הערבים, ולא הבנתם. הרסנו לכם מאות בתים שבניתם, ולא הבנתם. שתלנו ביניכם פרובוקטורים שיעמידו פני ימניים ויכפישו אתכם, ולא הבנתם. חוקקנו חוקים שמגינים על זכויות הערבים סביבכם ושוללים זכויותיכם, ולא הבנתם. הממשלה מימנה במאות מיליונים סרטים המציגים אתכם רודפים והערבים נרדפים, ולא הבנתם. בכל המדיה אתם מוצגים בצורה נלעגת, ולא הבנתם. אתם מנסים לדבר בשפה שלנו, מנסים להקשיב, להידבר איתנו, להסביר נו, ליצור דיאלוג, אבל יש בעיה איתכם – אנחנו אומרים לכם דברים ברורים. תגידו, אתם לא מבינים עברית?".

ומסכם ולדר: "מה שהבינו החרדים שיצאו במאות אלפיהם לרחובות כשבג"ץ העז להתערב להם בקצה מערכת החינוך שלהם, ומאז אוטובוס הנשים שהיו אמורות לשבת בכלא [על סירובן לקבל את גזירות מערכת החינוך], עדיין מתעכב – לא מבינים בציבור הדת"ל, שאין טעם לנסות למצוא חן"...

הלחי השניה
הציבור הסרוג עדיין לא קולט, שמתבצעת כאן רדיפה שיטתית נגדו, לבל ירים ראשו מתיקרת הזכוכית שהציבו מעל לראשו פריצי השמאל והמתיפייפים מימין (נתניהו, בני בגין, מרידור, מיכאל איתן - כבר אמרנו?) גם יחד.

ה'זובור' המבחיל, עד כדי בגידה, בתא"ל אייזנר, קצין מוערך ונאמן לעמו ומדינתו, שנטלו בו חלק מכוער הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד ניצן אלון (שנשותיהם פעילות בארגונים קיקיוניים מפוקפקים), יחד ראש הממשלה ונשיא המדינה, שקפצו חסרי בושה על עגלת ה'מה יפית', במקום להעניק לו את הגיבוי המתבקש מול אנארכיסטים אנטישמים פורעי חוק, מוכיח שוולדר צודק. שהמסר כלפי הסרוגים הוא בערך זה: אתם לא רצויים פה, לא ראויים לטפס לתפקידי הנהגה בזרועות המדינה, ותגידו בכלל תודה, שאנחנו – השכבה השלטת האשכנזית-חילונית – מאפשרים לכם לשרת אותנו ולצחצח בלשונותיכם את קצות הנעליים שלנו. אנחנו מינינו אתכם לשמש מקסימום כמשגיחי כשרות בקרון המזנון של הרכבת הקרויה מדינת ישראל, ואתם אל תנסו להגיע לתפקיד נהג הקטר של הרכבת הזו. תגידו, אתם לא מבינים עברית?

עובדה: בגוש קטיף הונחו קציני צה"ל, "להיכנס בהם בכל הכוח", לשבור עצמות ולהחטיף למתיישבים וילדיהם מכות רצח. ומי שהיכה חזק יותר קודם גבוה יותר, עיין ערך ניסו שחם, שהוא וחבריו לא נתנו את הדין על מעלליהם, ואיש מהם אף לא ננזף ולא הודח, אך רובם קודמו בסולם הדרגות והתפקידים. כך היה גם בעמונה, כשגולגלות פוצחו באכזריות שאינה נהוגה אפילו כלפי האוייב, ועשרות מן התושבים ואוהדיהם סיימו את העימות זבי דם. מישהו מהמכים נענש? בכלל נפתחה חקירה לזיהויים? כלאם פאדי (דברים בטלים).

במקרים אחרים, כשנזרקו ילדים קטנים מבתיהם דווקא באישון לילה, בשיא הקור הסיבירי שבהרי השומרון והוריהם הוכו לעיניהם – מישהו ממגניו המתחסדים של אייזנר - רא"ל גנץ, אלוף ניצן, מר נתניהו והנשיא פרס – מחה על ההתעללות האכזרית?! אבל כולם התעוררו להוקיע, מול סרטון מגמתי קצרצר של התפרעות מתגייסי לגיון הזרים הפלשתיני. להכות ולגרש נשים וילדים יהודיים באכזריות בלתי-אנושית זה בסדר, אבל להרים יד על גוי אנטישמי אסור? וכי מה ציפו? שאייזנר וחייליו יושיטו את הלחי השניה מול הגידופים והפרות הסדר האלימות?

ונא לא לשכוח: בעמונה ובזירות עימות אחרות יצאו הסרוגים חבולים וזבי דם, מה שמוכיח שחבטו בהם בכל הכוח ועם כל הלב; ואילו האנרכיסט הדֶני האנטישמי אפילו לא נשרט קלות. הוא רק נפל ארצה, קם וניער את האבק והמשיך להשתולל.

החוק והצחוק

הציבור הסרוג עדיין לא קולט, שמתבצעת כאן רדיפה שיטתית נגדו, לבל ירים ראשו מתיקרת הזכוכית שהציבו מעל לראשו פריצי השמאל והמתיפייפים מימין (נתניהו, בני בגין, מרידור, מיכאל איתן - כבר אמרנו?) גם יחד.

זה החל למרבה הצער עוד לפני קום המדינה, למשל ביוזמת ועד יישובי אצבע הגליל המפא"י'ניקי, שטירפד הקמתו של הישוב הדתי-לאומי נחלים (שאמור היה להיות מצודת אוסישקין ד'), רק מחמת דתיותם של המתיישבים. עד כדי כך, שאפילו 'הארץ' לא התאפק ומחה על החוצפה: "זוהי פרשה אפילה שבושה תכסה פני איש יהודי בדברו בה. זו הפעם הראשונה בתולדות ההתיישבות שיהודים התנגדו לעלית יהודים על הקרקע" (אפריל 1944 ).

וזה נמשך במלחמת השחרור, כשלישובים הדתיים לאומים נשלחה לא פעם באיחור תיגבורת צנועה, בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. מחצית מן הישובים שנפלו/הופקרו/הושמדו לידי/בידי הערבים במלחמת הקוממיות, היו דתיים, ואילו חלקו היחסי של מיגזר זה בהתיישבות העובדת היה רק 5.5% מן הישובים. באותה מלחמה הופקרה העיר העתיקה שכל יושביה היו שומרי מצוות. ובמלחמת לבנון הראשונה, היה קרב סולטן יעקוב קרב היבשה היחידי הרציני, ודווקא בו נכנס גדוד חיילי ישיבות הסדר, ללא התראה מראש, לתוך לועו של מארב סורי קטלני. זה קרה, אגב, בעוצבה שעליה פיקד אהוד ברק. קרוב לוודאי שבידי מיפקדת העוצבה מידע מספיק לגבי הימצאות המארב, שהוסתר מן הלוחמים.

נלך הלאה: בבה"ד 1 (ביה"ס לקצינים) מחצית המסיימים עם דרגות קצונה הם כמחצית, אבל שיעור הגעתם לדרגת אלוף, אפסית. קידומם נעצר איפשהו בדרך.

הגישה הזו היתה מנת חלקם של הסרוגים לאורך כל שנות המדינה, אבל נסתפק בדוגמה טריה: בעוד שבענין מיגרון לא הסכימו השופטים לדחות ל-3 שנים את הפינוי עד לבניית בתי הקבע, המתין אותו בימ"ש עליון עצמו, בראשות דורית בייניש, בחיבוק ידיים משווע במשך שמונה שנים, בפרשת העירעור על מיקומו של שדה התעופה הפיראטי-למחצה בהרצליה, וזאת למרות שהעליון הודה שהשדה בהרצליה גורם נזקים ומהווה סיכון בטיחותי.

מסתבר שכשמדובר במתנחלים יש חוק, וחוק הוא חוק, וכל הבלה-בלה-בלה, אבל בהרצליה יש זמן בלי סוף והחוק הופך בחסות הבג"ץ לצחוק, ועולם כמנהגו נוהג, וחבורת המתחסדים נתניהו-בגין-מרידור ושות' שותקים לנוכח הסטנדרט הכפול המשווע. אם (חוסר) הצדק הסלקטיבי הזה לא היה עצוב, הוא בוודאי היה מצחיק.

הרדיפה אחר הציבור הסרוג נתמכת בידי ממשלת הליכוד המתיימרת להיות ממשלה לאומית, אבל מפקידה את מתן חתימת הגושפנק
מסתבר שכשמדובר במתנחלים יש חוק, וחוק הוא חוק, וכל הבלה-בלה-בלה, אבל בהרצליה יש זמן בלי סוף והחוק הופך בחסות הבג"ץ לצחוק, ועולם כמנהגו נוהג, וחבורת המתחסדים נתניהו-בגין-מרידור ושות' שותקים לנוכח הסטנדרט הכפול המשווע.
ה המסכמת לתכניות ואישורים, בידי סר בטחון מרחף, פירומן חברתי, פוליטיקאי קטן שבקושי (אם בכלל) מגרד את אחוזי החסימה, ששש להשמיד ולמחוק ישובים פורחים לתפארת, ולהרוס מאות בתי מגורים של אזרחים נאמנים על פי כל קנה מידה, רק בשל ...היעדר חתימת קיום שלו עצמו! כסדום היינו. לעמורה דמינו.

הדרת הציבור הסרוג והזילזול בו ובזכויותיו הבסיסיות, שכמותם לא היו אפילו בימי ממשלות השמאל, גוברת בימי ממשלת ימין אומללה זו, שעדיין מפקידה את ייצוגה, בדיונים בבג"ץ בתביעות של שלום עכשיו לפינוי והרס יישובים, דווקא בידי פקידונים מחבלים-בכרמים, המזדהים עם שלום עכשיו והאידיאולוגיה שלה. כאשר נציג המדינה מלכיאל בלאס, מופיע בבג"ץ בשם המדינה ומאשר שתביעות המבקשים משלום עכשיו יש להן על מה לסמוך, מה כבר יכול לפסוק הבג"ץ?

הממשלה ה(אנטי) לאומית הזו, מעולם לא חשבה שהגיעה העת לשלוח אחר כבוד הביתה את מר בלאס וחבריו הפירומנים, עוייני ההתיישבות, ולנהוג כמקובל בדמוקרטיות הכי מתוקנות - להחליף את הפקידות הבכירה בהתחלף השלטון, ולמנות במקומם פרקליטים נאמנים יותר לאזרחים שהעלו ממשלה זו לשלטון.

אבל למה שהממשלה תעשה זאת ותצטייר כ'אנטי דמוקרטית', יעני, אם בסך הכל נפגע ממדיניות זו הציבור שהכי נאמן לה, ושחלקו הצביע ישירות למפלגה המרכזית בה? ממתי באמת איכפת לה ממנו?

להיקהל ולעמוד

פתחנו בוולדר ונסיים בו: "אנחנו שונאים אתכם", מתנדב ולדר להסביר לסרוגים, "שאינם מבינים עברית", בשמה של החונטה השלטת, האשכנזית חילונית, מפא"י'ניקית-ליכוד'ניקית. "אנחנו מזלזלים בכם, לא מעוניינים בכם – וכדי שתבינו זאת היטב, אנחנו ממש מזיעים להמציא דברים כדי להשפיל ולדרוס אתכם בצורה כל כך ברורה, כדי שלא יהיו לכם הסברים בנוסח 'לא מבינים אותנו, כי כשלנו בהסברה!'. אנחנו רוצים שתדעו שזה לא קשור בשום דבר שתעשו: אנחנו פשוט שונאים אתכם"...

ולדר אולי הגזים, אבל כדרכה של כל קריקטורה (והפעם עסקינן בקריקטורה מילולית) יש בה גרעין עמוק של אמת. ועל כן העצה היעוצה היא אחת ואין שניה לה, על פי עצתו של המלך (על פי המפרשים: מלכו של עולם) ליהודי פרס ומדי: "להיקהל ולעמוד על נפשם" - להתאחד לאגרוף-ברזל פוליטי, ולחדול מן הפיזור החולני על פני עשרות מפלגות מימין ומשמאל, מהליכוד עד העבודה, שכולן עויינות במידה זו או אחרת הציבור הסרוג ומשתלחות בו ללא חשש השכם והערב.