בין כאב נסבל לסיוט מתמשך

ד"ר גבי אביטל , ט' באייר תשע"ב

ד"ר גבי  אביטל
ד"ר גבי אביטל
צילום: ערוץ 7

ב-30 בספטמבר 1980 הפציצו שני מטוסי 'פנטום' איראניים את הכור הגרעיני 'תמוז' בעיראק. הכור ניזוק קלות. ניסיון חבלה ע"י אנשי המוסד מישראל בכור העיראקי אף הוא לא צלח.

מנחם בגין, ראש הממשלה, גמר בליבו שפצצה גרעינית בידי עיראק לא תהיה. הסוף אמנם ידוע לכולם. 25 מטוסי קרב יצאו לתקיפה. אולם בדרך נדחתה התקיפה עקב הדלפת עצם התכנון. שמעון פרס, יו"ר האופוזיציה, יש אומרים שגם היום הוא מתפקד כך, שולח מכתב לבגין בלשון פיוטית: "אנחנו נהיה כערער בערבה".

מי עוד התנגד לתקיפה ההיא? שר ביטחון, סגן ראש ממשלה, ראש אמ"ן ראש המוסד ועוד בכירים. התקשורת לא ידעה. לא חולפות הרבה שנים עד שלמעלה ממאה ח"כים חותמים על מכתב מיוחד ובו תודה על האומץ בהחלטה לתקוף בעיראק. האם המצב היום דומה?

ראשית, הדמיון הוא בכך שגם כיום, מי שנקראת בשפה החדשה "האינטלגנציה הביטחונית", מתנגדת לתקיפה באיראן. הסיבה היא כדברי אהוד אולמרט, ראש הממשלה לשעבר, היא מגלמת גם את התסכול של דיסקין וחבריו: "אני מודאג מפני שאינני זה שצריך לקבל את ההחלטה. מישהו אחר צריך לקבל אותה (נתניהו) .. ואין לי ביטחון מלא בו".

הנה המונופול המפורסם של השמאל לכל דבר, מיצירת ביצי כינים ועד לקרני ראמים. "האינטלגנציה הביטחונית" הזו אחראית לשורת כשלונות מחפירה במשך 40 השנים האחרונות. החל ממלחמת יום הכיפורים ועד עצם היום הזה. ובעיקר הנחת המחבלים הרוצחים
יהודי הארץ יחיו תחת חרדה מתמדת. אלה שתינתן להם ההזדמנות יעזבו את הארץ. אלה הנשארים, יתמודדו עם גוויעתה של הכלכלה הישראלית הנחשבת לחזקה
באותו מישור עם הקרבנות – הסכם אוסלו.

מדוע אסור לישראל לאפשר מצב בו איראן תחזיק בנשק גרעיני: ביום בו תתרחש נקודת אל-חזור אמיתית, כזו שהפצצה מוכנה להרכבה על ראשו של טיל 'שיהאב', יתחיל מרוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון. הוא לא יעצר מעל משולש ברמודה. פניה של איראן עמוק בדרום אמריקה. (זה נובע, בין השאר, מהזנחה מתמשכת של משרדי החוץ והממשלה, אשר התמקדו באירופה וארה"ב בענין הפלשתיני.). בנות הברית המערביות במפרץ הפרסי ייכנעו לאיראן. המשמעויות הכלכליות תהיינה הרסניות לארה"ב ולעולם החופשי. איראן תהיה ראש החץ הערבי והיא תומלך למלכת העולם המוסלמי הדוהר על גרעין אל המערב.

איראן לא תשתמש בפצצה נגד ישראל. אפשר לגרום לקמילתה, חלילה, של ישראל על-ידי נפנוף בפצצה מבלי לירות אותה. יהודי הארץ יחיו תחת חרדה מתמדת. אלה שתינתן להם ההזדמנות יעזבו את הארץ. אלה הנשארים, יתמודדו עם גוויעתה של הכלכלה הישראלית הנחשבת לחזקה. משקיעים ימשכו כספם ומרצם, האטה נרחבת בכל הפעילויות. התלות הביטחונית מול ארה"ב תגבר עד למצב בו להתניע טנק יהיה צורך באישור הממשל.

כשבועיים לאחר תחילתה של מלחמת המפרץ בשנת 1991, כתב מבקר הספרות פרופ' דן מירון: "אם יש צה"ל, שיקום". אמירה ממעמקיה של התבונה היהודית הדורשת את מה שמרדכי אומר לאסתר המלכה: אם לעת הזאת הגענו.

אם יכלו כל הקיצין, מדינת ישראל חייבת לתקוף באיראן. לצה"ל יש שלושה מתארים של פעולה צבאית: האחד הוא תקיפה אווירית של כלי טייס מצויידים בפצצות 'חכמות', השני הוא תקיפה בעזרת טילי קרקע קרקע מחומשים בראשי קרב רגילים ואשר לפי כל המידע הגלוי קיימים בידי ישראל, השלישי הוא תקיפה דרך הים ואם יורשה להוסיף מתאר נוסף והוא שילוב בין השלושה. האקדח היהודי טעון מאוד.

תגובה אירנית עשויה להיות בדמותם של 100 טילי קרקע-קרקע עם נזק אפשרי בדומה למלחמת המפרץ הראשונה. נסבל בהחלט. טילי החץ יכולים להפיל חלק ניכר מהם. נזכיר כאן שאזרחי בריטניה עמדו בגבורה מול מאות רבות של טילים גרמניים. לצה"ל יש יכולת לכתוש תוך שעות ספורות את כל מתקני התשתית והסיוע גם בלבנון וגם בסוריה. חיל אויר סורי לא קיים, וגם מבלי לכבוש את דרום לבנון, ה'השתבללות וה'הכלה' ממלחמת לבנון השניה לא יחזרו עוד. כוח האש הצה"לי חזר למסלולו. אין צורך להזכיר מי הסיט אותו בתעלולי שלום.

למהרהרים אחר התסריט הזה: על שולחן הדיונים עומד מחיר של כמה מאות אזרחים וחיילים במקרה הקיצוני ביותר, 20 מטוסי קרב על טייסיהם, נזק מלחמתי של כמה שבועות – מול פוטנציאל הרג של 25 אלף יהודים ועוד כמספר הזה של פצועי חום וקרינה. לפעמים יש להחליט בין כאב נסבל לסיוט מתמשך. זו התמונה המתבהרת בימים אלה, 64 שנים אחרי הקמתה של מדינת היהודים. אחרי שנים רבות של עמימות הכוח הישראלי, מותר לשחרר את האיל על קרניו ולהוציא את ישראל מסבך הרפיסות והפחד. מבחני ההיסטוריה מלמדים שבטווח הארוך ישראל מנצחת. אמן.