'שבע ברכות' אחרון בסעודה שלישית

האם היום השביעי נחשב במניין ימים אלו לכל אורכו, או שמא חל בו הדין של "מקצת היום ככולו"?

הרב רא"ם הכהן , כ"ג באייר תשע"ב

הרב ראם הכהן
הרב ראם הכהן
שלומי שלמוני

שאלה: האם מברכים שבע ברכות כאשר היום השביעי משבעת ימי המשתה חל בשבת והסעודה השלישית נמשכת לאחר השקיעה?

בגמרא במסכת כתובות (ז,א) מובא שישנה חובת שמחה וברכת חתנים במשך שבעה ימים שמניינים הוא מ"גמר חופה" כלומר אחרי שמברכים את שבע הברכות מתחת לחופה.

משך הימים
ראשית יש צורך לברר מה משכם של שבעת הימים הנ"ל. גדולי האחרונים הכריעו בצורה ברורה שבשבעת ימי המשתה אין דין מעת לעת - כלומר הם אינם נמדדים בשבעה ימים של עשרים וארבע שעות. כך בכנסת יחזקאל (ס), גינת וורדים (או"ח כלל א,ח) פתחי תשובה (סב,יב ושם הביא גם את המקנה), באר יצחק (או"ח,כג), משיב דבר (לו) ערוך השולחן (סב,,לא) יביע אומר (ה,ז) ועוד פוסקים.

אין דין מקצת היום ככולו ביום השביעי
מתוך כך יש לשאול האם היום השביעי נחשב במניין ימים אלו לכל אורכו, או שמא חל בו הדין של "מקצת היום ככולו" (כבאבלות) ומאחר שחלפה מקצתו נסתיימו ימי המשתה. בשו"ת גינת ורדים (או"ח א,כח) דן בשאלה זאת ומוכיח שבשבעת ימי המשתה אין דין של מקצת היום ככולו ובכל היום מברכים ברכת חתנים. ראייתו היא מן הירושלמי במועד קטן (א,ז) ששבעת ימי המשתה נלמדים מנישואי יעקב ולאה שנאמר לגביהם "מלא שבוע זאת" ומכאן שגם היום השביעי צריך להיות מלא. ראיה נוספת היא מהבבלי במועד קטן (ט,א): שמשווה את חגיגות חנוכת המקדש בידי שלמה (שמוגדרים ימי שמחה) לחג הסוכות, שהוא בוודאי שבעה ימים שלמים. בהמשך הוא מביא סעד נוסף לשיטתו מדברי הגמרא בכתובות (ה,א) שקובעת לנישואי אלמנה שלושה ימי שמחה מלאים. ומכך הוא מסיק כי גם שבעת הימים על נישואים רגילים צריכים להמנות כימים שלמים.
נראה כי שבע הברכות אינן דומות לאמירת רצה אלא לדין תפילת התשלומין. זאת משום שמקור החיוב בהן אינו הסעודה (ששייכת לשבת) אלא ימי המשתה (שתמו בשקיעה)

אלא שלכאורה היום הראשון אינו שלם - שהרי הוא מתחיל להימנות רק לאחר חופה. על כך עונה בעל הגינת וורדים שהיום הראשון תלוי במעשה הנישואים, והיות שקודם המעשה אין הם נשואים כלל, לא נדרש יום שלם. אולם, לעניין מצוות השמחה שלאחר הנישואים דין הברכות והשמחה קיים לכל אורך היום.

שבע ברכות ביום השביעי בסעודה שלישית
היות ששבעת הימים נמדדים בימים שלמים, הם מסתיימים למעשה בשקיעה של היום השביעי. אולם, מה הדין אם היום השביעי חל בשבת והאריכו בסעודה שלישית אל מעבר לשקיעה - האם ברכת המזון צריכה לכלול במקרה כזה שבע ברכות?

לכאורה היה ניתן להביא ראיה מאמירת רצה בברכת המזון של סעודה שלישית. בבית יוסף (או"ח,קפח) מביא מחלוקת בין הראשונים האם כאשר מברך בסעודה שלישית לאחר השקיעה מוסיף רצה אם לאו. דעת הרא"ש בתשובה (כלל כב,ו) שאין להזכיר רצה. הרא"ש מדמה מקרה זה למי ששכח להתפלל תפילת מנחה בשבת ולכן מתפלל במוצאי שבת שתיים של חול. ראיה נוספת שהוא מביא היא דברי הגמרא בפסחים (קב,א) והתוספתא בברכות )ה,ד) שאם התחיל סעודה ביום חול ונכנס לשבת מזכיר של שבת ומכאן שהקובע הוא זמן ברכת המזון ולא זמן הסעודה.

בניגוד לזה מביא הבית יוסף את דעת האורחות חיים והגהות מימוניות (הל' מגילה ב) בשם הר"ם שהכל הולך אחרי תחילת הסעודה. הראיה לשיטה זו היא מהגמרא בברכות (כז,א) שמאפשרת להקדים ולהתפלל תפילת שבת עוד בערב שבת ומכאן שיום השבת אינו מוגדר רק על ידי השקיעה אלא גם על פי קדושת הזמן. עוד מביא הבית יוסף את תשובת המהרי"ל (נו) שדוחה את ראיית הרא"ש מתפילת תשלומין במוצאי שבת: "לא תיקשי מתפילת מנחה דשבת דמייתי הרא"ש דזמן תפילת מנחה עבר ואינו מתפלל במוצאי שבת אלא לתשלומין" לעומת זאת, ברכת המזון היא על הסעודה, וזו נסעדה בשבת ולכן כל זמן שלא התפלל ערבית או הבדיל "צריך להזכיר מעין המאורע בברכת המזון".

לענייננו, נראה כי שבע הברכות אינן דומות לאמירת רצה אלא לדין תפילת התשלומין. זאת משום שמקור החיוב בהן אינו הסעודה (ששייכת לשבת) אלא ימי המשתה (שתמו בשקיעה). כך הכריע בעל הגינת ורדים: "ואם סעדו בבית החתן ביום שביעי לעת ערב וגמרו סעודתן קודם הלילה ועדין לא בירכו ברכת המזון נראה דאין יכולין לברך ברכת חתנים בברכת המזון כיון שכבר יצאו שבעת ימי שמחה לגמרי...". כמה מן האחרונים הביאו את פסק הגינת ורדים - כך למשל בהגהות רע"א על השו"ע ובפתחי תשובה. באחרונים מפורש שהוא הדין במוצאי שבת. ביחס למקרה שמברכים בין השמשות - הרי שזה זמן ספק ולכן צריך לומר שספק ברכות להקל, ולכן אין מברכים (וכן הכריע בשו"ת יביע אומר ה,ז).