השפעתם של משוררים על סביבתם
השפעתם של משוררים על סביבתם

בדור האחרון, הועם זוהרם של משוררים בישראל, ונדמה כי אינם רלוונטיים בשיח הציבורי. ניתן לראות בשנות השמונים המאוחרות ובשנות התשעים המוקדמות, את שנות המפנה.

בשנים אלה, התפוגגה החשיפה המאסיבית לשירה עברית ועמה גם השפעתה. יונה וולך נחשבת בעיני רבים כסוף הוראה, או במקרה שלנו – סוף השפעה. גלי העולים מאתיופיה ומחבר המדינות, הקטינו עוד יותר את אחוז צרכני השירה העברית בישראל.

חשוב לזכור, כי גם קודם הייתה ישראל מדינת מהגרים, שהעברית אינה שפת אמם. הטלוויזיה והמחשב, כמו גם הירידה בחשיפה לשירה בבתי הספר, הקטינו אף הם את פופולאריות השירה – ומסתמא את השפעתה הציבורית.

טענתנו כפולה: ראשית כי המשוררים משפיעים גם משפיעים - עדיין, ושנית כי יש להגדיל את השפעתם. מבחינת המצב הנוכחי, הרי שגם כיום, מקרינים המשוררים באופן עמוק ונרחב על התרבות ועל השפה. אין טעם להיכנס לויכוח האם פזמונאי נחשב למשורר, אך גם לפי פירוש מצמצם של התיבה משורר, ניכרת דריסת רגלם של משוררי ישראל בשפה – לרבות עשרות ביטויים ואף שורשים חדשים.

כתיבתם סייעה גם להנחלתם של ביטויים עממיים או זרים. בין הבולטים במשוררים בעלי התרומה המכרעת, אשר פעלו ופוע

אך לא רק על התרבות ועל הלשון מקרינה השירה - אלא על החברה כולה. המשוררים, בניגוד לתדמיתם בעיני רבים, אינם מנותקים מסביבתם, אלא חיים בתוכה – מושפעים ממנה ומשפיעים עליה.

לים במדינת ישראל, ניתן למנות למשל את אבות ישורון, אברהם שלונסקי, דוד אבידן, חיים באר, חיים גורי, יהודה עמיחי, יונה וולך, יורם טהרלב, לאה גולדברג, מאיר ויזלטיר, נתן אלתרמן, נתן זך, רוני סומק ותרצה אתר. הם וקודמיהם כגון ביאליק, פיתחו את השפה העברית ושינו את פניה. המשוררים הצעירים בני דורנו, כך אנו סבורים, ימשיכו את דרכם.

אך לא רק על התרבות ועל הלשון מקרינה השירה - אלא על החברה כולה. המשוררים, בניגוד לתדמיתם בעיני רבים, אינם מנותקים מסביבתם, אלא חיים בתוכה – מושפעים ממנה ומשפיעים עליה. לשיטתנו, השירה לא נכתבת כדי להישאר אצל המשורר, והוא גם אינו מרכז יצירתו. המשורר דוד שמעוני כתב, כי "התפקיד האמיתי של המשורר הוא לא רק לחשוף את נפשו לקוראים, כי אם בראש וראשונה לגלות להם את נפשם שלהם".

השירה העברית נכתבת גם על נושאים אקטואליים ופוליטיים – היא משקפת אותם ובהכרח גם משפיעה עליהם. שואל ברל כצנלסון: "כלום אין שירת היחיד הטהורה, מעולם ועד עולם, בת לדורה, לעמה ואפילו למעמדה?". ואמנם, אי אפשר לנתק את השירה מן הסביבה. ניתן לומר כי ברבות ימיה של המדינה, דווקא גוברת מוכנותם של המשוררים להסיר את הכפפות האומנותיות־אסתטיות, ולכתוב בצורה חופשית וביקורתית – לעתים מתריסה ומקוממת - על ענייני המדינה והחברה. הגישה השוללת את השירה הפוליטית ואת שירת המחאה, מוצאת לה פחות מהלכים כיום.

קיימת תדמית שמאלנית למשוררי דורנו – בצדק או שלא בצדק, והתדמית מעידה על מעורבות. למעשה ניתן לומר, כי רוב כתב העת לשירה היוצאים לאור כיום, הם בעלי זהות פוליטית מובהקת, ומכילים שירים פוליטיים. המשוררים כותבים על עניינים מדיניים משמאל ומימין, על עניינים חברתיים־כלכליים – שירי מחאה סוציאליסטיים בעיקר, ועל החיים בישראל באופן כללי.

אגודת הסופרים מפרסמת גילויי דעת בנושאים פוליטיים. המשוררים היו חלק ממחאת האוהלים של שנת 2011, וקבוצות משוררים כגון גרילה תרבות הפגינו עוד הרבה לפני מחאת האוהלים, בנושאי אקטואליה שונים – לרבות נגד יוקר המחיה.

הצעת חוק השירה העברית של חבר הכנסת אריה ביבי, וכנס המשוררים שנערך בכנסת בחודש מאי 2012 במעמד שרת התרבות והספורט לימור לבנת ובכירים נוספים, בהחלט מצביעים על כוונתם של המשוררים ליטול חלק משמעותי יותר בשיח הציבורי בישראל. כדי ששאיפתם של המשוררים תתממש, יש לא רק להגדיל את התקציבים המוענקים לשירה עברית, אלא גם לחזק את המעמד הציבורי של המשוררים ושל השירה. הקמת מועצה לאומית לשירה עברית, כפי שמציע חוק השירה העברית, הוא בהחלט התחלה טובה.