ניצחון פירוס הרפורמי

ד"ר גבי אביטל , י' בסיון תשע"ב

ד"ר גבי  אביטל
ד"ר גבי אביטל
צילום: ערוץ 7

תהיתי לעצמי, מה כל הרעש והמהומה סביב החלטת בג"ץ בשליחותו של היועץ המשפטי בנושא התשלום ל"רבנים של קהילות לא אורתודקסיות"? איך רבנות ושררה מתקשרים עם 'קדמה וחופש'? אז פתחתי את ספרו של מתי גולן מלפני 20 שנה בדיוק: "כסף תמורת דם – יהדות אמריקה נגד מדינת ישראל". שתי פנינות חמד מצאתי שם: "התנועה הרפורמית היא הצעד הראשון של היהודי אל הנצרות... התנועה הקונסרבטיבית היא הצעד הראשון של היהודי אל מחוץ ליהדות." מילים כדרבנות.

מי אתם באמת? מי שמע עליכם רפורמים נכבדים, אתם המתהדרים בחופש, דמוקרטיה, פלורליזם, והמסוגלים לנפק הצלחות רק דרך מערכת משפט מוטה מאוד בנושאי השקפה, מדוע בתודעה של רבים אתם מתגאים בדווקאות ולא בשכנוע, איפה מאות האלפים הצמאים 'לרפורמה ואל יהדות אחרת' אשר אמורים היו להשתכנע עד עמקי נשמתם השונאת רבנות וחרדים? נשוב מעט אל ההיסטוריה.

מבחינה רעיונית, הרפורמים הציגו מצג שעיקרו: במקום להמיר את דתו של הפרט יש להמיר את תוכן היהדות. במקום התנצרותם של יהודים הם העדיפו לנצר את היהדות. שהרי מהי התפילה היהודית אם הוחלפה בה השפה, הוצאה ממנה המילה ציון על נגזרותיה, וקיום מצוות הוצא אל מחוץ לחוקה? ה
במקום להתנשא ולהציג כל יהודי עם כיפה כחשוך, תעלו ארצה חצי מיליון יהודים רפורמים, תקימו תנועה פוליטית כיאה, וכך תכבשו את הרבנות, את בתי הכנסת, ותגיירו כאוות נפשכם
תוצאה המתבקשת היתה מאוד ברורה: בשפה, בחיצוניות, כמעט במהות, הרוח האמריקנית-נוצרית דמתה מאוד לליבה של התנועה הרפורמית.

ירושלים עיר הקודש, הפכה לעובר מת בקרבם של מייסדי התנועה הזו. כך כתב אחד מראשיה, אברהם גייגר, באמצעה של המאה ה-19: "ירושלים היא זיכרון נכבד של העבר, ערש האמונה, אבל אין היא תקווה לעתיד. אין זה מקום להתפתחות חיים חדשים..תנו כבוד לירושלים ולזכרה, כנאה לכל מת גדול, אבל אל נא נפריעה ממנוחתה." על שפת הקודש מוסיף גייגר את פניניו: "השפה העברית הולכת ונשכחת. שום אשמה לא תצדק כנגד גזר דינה של ההיסטוריה."     עינינו חוזות ורואות בבניין ירושלים ובתחיית השפה העברית.

חולפות השנים והרהורים עולים בקרב מנהיגי התנועה. הסחף של הדור הצעיר אל טבורה של אמריקה החופשית מדללת את השורות. ההתבוללות אינה עניין צורני לויכוחים אקדמיים אלא בעיה של ממש. ואז נתכנסה לה הועידה הרפורמית העולמית לפני שנים אחדות ובה הוחלט להשיב את קיום המצוות אל חיקה של הרפורמה.

ומהו הספקה של התנועה? מרכזי הפעילות של התנועה בישראל נמצאים בעיר הקודש 'המתה', כ-20 בתי כנסת פזורים ברחבי הארץ, בתי מדרש 'מתקדמים', כמה מאבקים לשילוב נשים במועצות דתיות, פיטורי שר פנים אחד (הרב יצחק פרץ, שר הפנים מטעם ש"ס בשנת 1988, התפטר מתפקידו עקב סירובו לרשום את סוזי מילר כיהודיה אשר 'גוירה' בגיור רפורמי.), הפגנות בזכות תפילת נשים, הנחת תפילין והנפת ספרי תורה בפרהסיה מול הכותל, ואינספור עתירות לבג"ץ. בקיצור פעילות של תנועה פוליטית מהצד השמאלי של המפה.

זה כל כוחכם? אם-כן מהי השמחה בהצטרפות אל המשחק הרבני שאתם כה מתעבים? מה תאמרו עכשיו על הכסף הבא עם התורה, הוא כבר איננו קרדום? עצה אחת לי אליכם: במקום להתנשא ולהציג כל יהודי עם כיפה כחשוך, תעלו ארצה חצי מיליון יהודים רפורמים, תקימו תנועה פוליטית כיאה, וכך תכבשו את הרבנות, את בתי הכנסת, ותגיירו כאוות נפשכם. בינתיים, בגץ מתמשך הוא אינו הדרך אל ליבות החילוניים מתעבי רבנות. בעצם מעטים הם באמת, כמו הרפורמים בארץ.