בת יפתח

אם אכן הכל שותפים להערכה כי עוול מוסרי עומד לפתחנו, כיצד נניח למשפט ליהפך למשפח?

הרב ד"ר איתמר ורהפטיג , י"ג בסיון תשע"ב

אורח
אורח
ערוץ 7

יש לעתים תופעות צבוריות שקשה להבינן, אלא שגם כאן מתקיים בנו המאמר:" הפוך בה[בתורה] והפוך בה, דכולה בה". נתחיל בתנ"ך וממנו נשליך על ימינו.

הרמב"ן, בבאורו לפרשת בחוקותי, דן בפרשת בת יפתח (שופטים יא). אכן, יש למלך או לרשות השלטונית סמכויות נרחבות, וביניהם, בכחו להחרים את המורדים בו, ולדונם למיתה. כך ענש העם את אנשי יבש בגלעד, שלא נשמעו לשבועתם (שופטים כא), וכך רצה שאול להמית את יונתן בנו, שלא שמע לצו המלך, שלא לאכול ביום המלחמה, וטעם מן הדבש (שמואל א, יד  ), אמנם העם הצילו, בטענה ששוגג היה (רש"י שם). אך אין למלך כח וסמכות להקריב לעולה אדם  כפי שחשב שנדר. אלא שיפתח טעה במשמעות כחו, וסבר שנדרו, שיקריב את מי שיצא לראשונה מפתח ביתו, כשישוב לביתו, חל גם על בתו.

ונשאלת השאלה, כיצד קרה מקרה כה מזעזע, וכי לא היה מי שיודע את הדין? האם אף אחד לא קם ומחה? חז"ל אומרים, שאכן פנחס , הכהן הגדול, ידע, אבל חכה שיפתח יבוא וישאלנו. ויפתח עצמו סבר שהוא מלך. ואין זה לכבודו שהוא ילך וישאל. ושניהם נענשו, כפי שאומר המדרש (תנחומא, בחוקותי,סימן ה) :

   והיה היוצא...והיה לה' והעליתיהו עולה. באותה שעה היה עליו כעס מן הקדוש ברוך הוא, אמר: אילו יצא מביתו כלב או חזיר או גמל היה מקריב אותו לפני? לכך זימן לו בתו, כ"כ למה, כדי שילמדו כל הנודרים הלכות נדרים וקונמות שלא לנהוג טעות בנדרים. והנה בתו יוצאת לקראתו, ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו ויאמר אהה בתי וגו', ואנכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב (שם /שופטים י"א/), והלא פנחס היה שם והוא אומר לא אוכל לשוב, אלא פנחס אמר אני כהן גדול בן כ"ג ואיך אלך אצל עם הארץ, יפתח אמר אני ראש שופטי ישראל ראש הקצינים אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט, מבין תרויהון אבדת ההיא עלובתא מן עלמא, ושניהם נתחייבו בדמיה, פנחס נסתלקה ממנו רוח הקדש, יפתח נתפזרו עצמותיו שכן כתיב (שם /שופטים/ יב) ויקבר בערי גלעד.

כלפי מה הדברים אמורים? קבוצת יהודים קונה אדמה בביתאל, מקימה עליה שכונה ואולפנה לתפארת. הכל נעשה כדין,
לא ששופטי הבג"ץ הם אטומים ח"ו, ואני מכיר חלק מהם כאנשים טובים ויקרים, אבל הם לא מעלים על דעתם לחרוג מן הכללים, הממשלה פונה אליהם, והם לא יוזמים פניה לממשלה
באישור ותמיכת רשויות המדינה. והנה קם ערבי שטוען כי הקרקע שייכת לו, ונמכרה ע"י אחר, שאינו הבעלים, שלא כדין. בינתיים עוד לא הוכיח בעלותו, ברור שמעולם לא ישב או עיבד אותה אדמה, וגם אם יוכיח רישום כלשהו, יש מענה משפטי, מלווה בתקדימים, שאין מסלקים את הקונה התמים, אלא מפצים את המערער בכסף. אלא שכאן נכנסה המערכת לפלונטר משפטי, ובכח המשפט יש זוממים להרוס את השכונה, לגרש יושביה, למרות העוול המוסרי הנורא. הממשלה רוצה לשנות מדיניות, ובית המשפט העליון טוען: אבל החלטתם להרוס, ואי אפשר סתם כך להתכחש לחתימתכם. הממשלה מהססת להציע תיקון לחוק, אבל חוששת מה יגיד הבג"ץ, אולי הם יפסלו את השינוי בטענה שהוא מנוגד לחוק יסוד, שהם החליטו שהוא כעין חוקה. ראש הממשלה ושריו מגלים חולשה נוראית, יועץ משפטי אינו מוצא דרך לייעץ כהלכה, מפחד מפני מה יאמרו הגויים, (ושכח את האמור בתהלים-אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה), בית המשפט מתבצר במקומו, ושעון הזמן הולך ואוזל.

ואני שואל, אם אכן הכל שותפים להערכה כי עוול מוסרי עומד לפתחנו, כיצד נניח למשפט ליהפך למשפח? וכי מותר למשפט לפעול נגד השכל הישר? מדוע לא ישבו ביחד כל חכמי המשפט, ראש הממשלה ושריו, היועץ המשפטי, שופטי הבג"ץ, ויטכסו עצה כיצד להסיר את החרפה?

אך עתה הבנתי. לא ששופטי הבג"ץ הם אטומים ח"ו, ואני מכיר חלק מהם כאנשים טובים ויקרים, אבל הם לא מעלים על דעתם לחרוג מן הכללים, הממשלה פונה אליהם, והם לא יוזמים פניה לממשלה. קשה להאמין שהבג"ץ חושש מפני העתון לאנשים חושבים, או גויים חשובים אחרים, אלא הם ודאי סבורים שמעמד המשפט מחייב, ואסור לפגוע בכבודו. ומוכנים להקריב אותה "עלובה" על חשבון קדושת המשפט.

סברתי פעם שרק לאנשים דתיים יש ערכים מוחלטים, שהם מוכנים למסור נפשם למענם, אך כנראה, שגם למערכת חילונית יש כללים "מעין דתיים", שאין לעבור עליהם, אפילו במחיר עוול מוסרי.

ואולי ברגע האחרון תתעשת המערכת, ולא תזכר לבזיון או חלמאות. אם לא יפעל המוסר אולי השכל הישר?